הכותרת הזאת מתייחסת, כמובן, לסיפור הישן והחבוט על איש שנפל מהקומה ה- 90 בבניין ניו-יורקי, ובדרכו להתרסקות הגדולה אמר למישהו ששירבב את ראשו מהקומה השניה: "עד עכשיו אני בסדר".
אז בינתיים הפועל בליגה הלאומית, יוסי סאסי וחברו ויקטור יונה ("הסאסים") מרגיעים אותנו שהכל בסדר, אבל כולנו מודעים לעובדה, שהקבוצה מגיעה לסוף דרכה לא רק בליגות הכדורגל של ההתאחדות, אלא גם בתודעת הציבור הרחב בעירנו. יוסי סאסי ממשיך לדבר על "אלפי האוהדים" המסתתרים בבתים, אבל אפילו אני מתחיל לפקפק באותנטיות שלהם. העסק מתחיל לשעמם, אפילו מאמרי הקינה והנהי נמאסו על רוב האוהדים, והיציעים ממשיכים להתרוקן.
עד לפני שנה וחצי ישבתי ביציע הימני העליון עם רבים מחברי, רובם אנשים פוליטיים שלא מסוגלים להזדהות עם אף קבוצה אחרת בארץ. כולם נעלמו השנה, ולא בגלל אנינות טעם בכדורגל. סגנון מלהיב או מרתק לא ראינו בהפועל מאז שהגענו לטדי, אבל רק לאחרונה התחילו רבים להתבייש בקבוצה. הניהול הזוועתי וההתנהלות הברוטאלית חברו יחד כדי לגרש אותם מהפועל בעל כורחם. יש לי חבר עוד מבית הספר היסודי ומהתנועה המאוחדת, עו"ד ישראל זהבי, שתמיד האשים אותי בסבל שעובר עליו ביציעים. "כתבת שהאוהדים מוכרחים לבוא, אז באתי", התריס זהבי כמעט בכל משחק בית של הקבוצה. השנה נעלם האיש ואיננו, וגם אם אעלה את אלי בן-רימוז' באוב כאחד הידעונים, זה לא יזיז אותו מביתו. אני יכול להרכיב לכם כאן רשימה ארוכה מאוד של אנשים כאלה, שלא לדבר על ותיקי קטמון אחרים, שמפגינים את נאמנותם להפועל רק באולם הכדורסל.
אז הפועל היא אולי "מותג" כלשון הזהב של סאסי, אבל את שורשיה בציבור הירושלמי היא קטעה בעיקביות, ועתה נשאר רק הזיכרון הקולקטיבי והאישי, שגם הוא נעכר בהדרגה, ועתה הוא עטוף בערפל הזוי, עד שרבים מאיתנו חדלו להאמין, שהיו גם ימים אחרים.
ההנהלה קיימת חיה עתה על זמן שאול, ועל שמועות פורחות באוויר. יום אחד אנחנו מתבשרים על משא ומתן רציני עם ההסתדרות, ואחר כך על יזמים שנכשלו בקבוצות אחרות, הפכו לפרסונה נון-גראטה בהתאחדות, ועתה רוצים "לעזור" במחיר של מחיקת עצם ש
ירושלמי אדום 