קראתי השבוע שמאמן מכבי חיפה, אברהם גרנט, טוען שהג'נטלמניות המופלגת המאפיינת אותו ואת קבוצתו מאפשרת לשופטים להתעלל במובילת הטבלה. ממש לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. אני מנסה לדמיין את אברם בתור הקוזאק הנגזל, ומתקשה בכך מאוד. בתודעתי עובר דווקא גמר הגביע מלפני כעשר שנים, שבו השתולל גרנט, אז מאמן הפועל פ"ת, אחרי שהשופט הנהדר עובדיה יצחק הרחיק את גיא גת הפרוע, בעקבות תיקול זוועתי על אייל ברקוביץ' ממכבי חיפה. גם ההוראות של הצוות של גרנט, אז במכבי תל-אביב, להיכנס בפראות בחיים רביבו מהפועל תל-אביב, זכורות לי היטב, בדיוק כמו הפציעה הנוראית של אלון ברומר, כאשר גרנט ואנשיו היו בהפועל חיפה. גרנט, היחצן הדגול, הוא לא בדיוק הצדיק מבעלז, אלא מאמן נגטיבי וציני. יש לי אולי ביקורת על אלי גוטמן, אבל ניתן לראות בו את חביבי האולטימטיבי, לעומת יחסי למאמן מכבי חיפה.
אני חושב במלוא הכנות, ששני המאמנים האלה אינם מתאימים למסורת האטרקטיבית של קבוצותיהם, ויש להם אחריות ישירה, לא רק שילוחית, לעונה המחרידה העוברת על ליגת העל. האחריות המוסרית שלהם גדולה מזו של כל האחרים, כי הם מופקדים על שתי הקבוצות המובילות בליגה, עם קהל הצופים האקטיבי והפסיבי הגדול ביותר. שניהם לקחו שחקנים מעולים, והפכו אותם לברגים במתכונת הסגנונית המיושנת, שפשטה כבר מזמן את הרגל. שניהם היו אדישים ללקחים של יורו 2000 (לעומת שלמה שרף, שהפנים אותם היטב), והעדיפו להחזיר אותנו לשנות השבעים הרעות. אחי הצעיר, מנחם, הזכיר לי השבוע את ברטי מי, המנג'ר שלקח את ארסנל לדאבל בעונת 1970-71. ראיתי אז את כל המשחקים שהכריעו את גורל האליפות והגביע לטובת ארסנל, ואני יכול להעיד שהקבוצה הזו נשארה לדיראון עולם בתודעת חובבי הכדורגל האנגלים. מוטב לרדת ליגה, מאשר לקחת דאבל בסגנון כזה.
יש הבדל בין השניים, דווקא לטובת גוטמן. מאמן בית"ר מעולם לא מתיר לשחקניו לנקוט במתכוון בסגנון אלים, המסכן את בריאות היריב. המטרה בעיניו איננה מקדשת את כל האמצעים, וצריך לדעת להעריך זאת. אבל גם לגרנט יש יתרון מסויים על פני יריבו. הוא יחצן, ולא דוגמט קנאי כמו גוטמן. לכן הוא מסוגל לשנות לעתים סגנון, לפחות למראית עין, בעוד שגוטמן, הישר ממנו בהרבה (מבחינה אינטלקטואלית) דבק בכדורגל המשמים שלו עד הסוף. גוטמן מזכיר לי כהן דת, המתמודד עם גרנט, שיש לו אופי של איש עסקים.
לכן קשה להציג את המשחק מחר בהתלהבות נאיבית, אפילו לא כדי למכור יותר עיתונים. אם יהיה משחק טוב מהנה, נוכל לחגוג סנסציה, בלי שום קשר לתוצאה. אבל אני מצפה לעוד מופע פחדני, בבימויים העצור של שני המאמנים. זה יהיה אסון נורא לכדורגל, ובעיקר אני מצפה בתיעוב לראיונות אחרי המשחק, שינסו לתת לגיטימציה לזוועה. עם כל היריבות בין קהל האוהדים הירוק לצבא הצהוב-שחור של בית"ר, יש גם מכנה משותף: בחיפה ובירושלים אוהבים כדורגל, והעובדה שלא סובלים בשתי הערים סגנון מתועב באמתלה שיש "קבלות" ונקודות ליגה, היא דווקא לזכות הקהל.
אז הקשרים ההגנתיים יחנקו את יוסי בניון, יעצרו את ננאד פראלייה בעבירות, ולאורך 90 הדקות נראה שלוש-ארבע הזדמנויות במקרה הטוב. מי שמוכן לקנות את הסחורה הזאת ראוי למה שיקבל. אבל מאות אלפי הצופים בטלוויזיה ראויים למשחק גדול, שספק אם יתרחש. כשם שאני מגנה בתיעוב את האלימות ואת האיומים, כך אני מצדיק את ההתגייסות של חובבי הכדורגל נגד הסחורה הפגומה שהמאמנים והשחקנים משווקים לנו. אם גוטמן ישחק בצורה משוחררת, וגרנט ירכיב את רובן עטר מתחילת המשחק ויאפשר לו להתבטא, אז אולי נופתע לטובה. הסיכויים לכך הם בערך עשרה אחוז, וגם זה יקרה רק אם התיקשורת תרעיש עולמות ותנשום חזק על הצוואר של המאמנים.
ירושלמי אדום 