אני מודה שלא חגגתי ביום ראשון השבוע את עצם כליאתו של אריה דרעי, אב לתשעה ילדים ואיש ציבור חשוב. אם החמלה שחשתי מהווה חטא חמור לפי איזה קוד אתי חילוני שמזוהה בטעות עם ליברליזם הומניסטי, אז אין לי אלא להתנצל. אני מתעב שחיתות, ובאותה מידה רוחש בוז מוחלט גם לרשעות, לשמחה לאיד, לאדישות התהומית לסבל הקשה שפוקד עתה את משפחת דרעי. אני מאמין לבית המשפט ואין לי ספק שהאיש פשע ושעונשו מתון ומוצדק, אבל בכל זאת אשמח ביום שהוא יקבל חנינה. בעיקר אני מתעב את הטיפוסים הקטנוניים, שינהלו התחשבנות עלובה על כל יום חופשה שהאיש יקבל, כפי שעשו בשעתו לח"כ לשעבר יאיר לוי. אם הליברליזם שלהם כרוך בשינאת אדם, ואולי גם בשמץ של סאדיזם, אל יהיה חלקי עימם.
זה לא מפריע לי לרעוד מפחד מקואליציית הפוליטיקאים שנוצרה סביבו. ביום ראשון ראינו בידיעות אחרונות את תמונותיהם של בעלי בריתו של דרעי, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, יעקב נאמן, אביגדור ליברמן ורוני בר-און, והבנתי שאני רואה את שליטינו בעתיד הקרוב, אולי בצירוף דרעי עצמו. באותו בוקר אמרתי בטלוויזיה, שהפסימיסטים חושבים שהחבורה הזאת תמשול עלינו בתוך שנה, והאופטימיסטים טוענים שזה יקרה בעוד שנתיים. אין לי ספק שכל מזימותיו של ליברמן, המוח הרוקח והזומם המסתתר מאחורי אנשים כמו נתניהו ודרעי, יתממשו. כולנו חייבים לעשות את חשבון הנפש שלנו כבר עתה, כיוון שאנחנו עתידים לחיות בלי שלום, בלי חברה צודקת, בלי סוציאל-דמוקראטיה, בלי ליברליזם, ועם פגיעות חוזרות ונשנות בשלטון החוק.
דרעי הסיק מסקנות אנטי-ליברליות ואנטי-שמאליות מהפרשה העגומה שלו, וברור לי שמחרחרי שינאה ימניים מסוגו של טומי לפיד בונים ונבנים מהאווירה הציבורית שנוצרה סביב האיש הזה ותנועתו. אני עדיין סבור, שרק תיכנון לטווח ארוך ולאורך קווי מיתאר סוציאליסטיים מובהקים, יוכל לשנות את המצב החברתי, ולייבש את הבצה שיוצרת את התיסמונות הממאירות המבעתות עתה את החברה הישראלית. בכל מקרה, אין לאף אחד תרופות פלא, שיקלו על מצבנו מהיום למחר. כיוון שגם אלה המדברים עתה על חברה אזרחית אינם מתכוונים ברצינות לגשר על פני הפערים החברתיים-כלכליים, אין שום סיבה לאופטימיות, לא לטווח קצר וגם לא לטווח ארוך.
*************
כתב הארץ אלוף בן דיווח השבוע בעיתונו, שנשיא סין, ז'יאנג זמין, סירב להיפגש עם ראש הממשלה אהוד ברק בעצרת המילניום של האו"ם בניו-יורק, והסביר לאנשי המשלחת הישראלית שלוח הזמנים שלו עמוס. בן ייחס את הצינה של ז'יאנג כלפי ישראל לביטול עיסקת מטוס ההתרעה "פאלקון" לחיל האוויר של סין, בגלל הלחץ הכבד של ארצות הברית. בינתיים מנסה ישראל לשקם את יחסיה עם המדינה הענקית, שמספר תושביה מגיע כבר למיליארד ושלוש מאות מיליון בני אדם. ידוע שהתעשייות הבטחוניות בישראל, למרות שצימצמו בעשור האחרון את מספר העובדים שלהם במאות אחוזים, שרויות עתה במצוקה מיוחדת בשל הידדרות היחסים בינינו לבין הסינים.
הידיעה של בן פורסמה בעמודי החדשות הפנימיים של העיתון, תחת כותרת זעירה על גבול המיקרוסקופיות. גם העיתון לאנשים חושבים הקדיש את עמוד הכותרות הראשיות לפרשת אריה דרעי, ואולי בצדק. אין לזלזל, כמובן, בה ובהשלכותיה מבחינה פוליטית וחברתית. אבל יש משהו קרתני בהצנעת דיווחים כך כך חשובים, בנושאי חוץ קריטיים לישראל, מנקודת ראות בטחונית, דיפלומטית וכלכלית. זה לא מתאים להארץ, וחשוב להדגיש זאת נוכח מגמת ההצהבה הבוטה בשאר היומונים.
ההסתבכות החמורה עם סין מעוררת כמה שאלות חשובות, על מהות ריבונותה של ישראל לאור מיגבלות עוצמתה. ישראל איננה מסוגלת לקבל החלטות בנושא יחסיה עם סין בלי תמיכה אמריקאית, ובוודאי שאין לה שום סיכוי לבצע החלטות כלשהן, אם גם הקונגרס האמריקאי יוצא נגדן. באורח מסורתי נוטות כל ממשלות ישראל לנצל לטובתן את פערי האינטרסים שבין הממשל האמריקאי מצד אחד לבין בית הנבחרים והסינאט מהצד השני. חברי הקונגרס שייכים לדרג הנבחר, והם רגישים יותר למניפולאציות של השדולה היהודית לטובת ממשלת ישראל, לעתים בניגוד גמור לאינטרסים האמיתיים של העם הישראלי. בבית הלבן, ובעיקר במשרד החוץ (מחלקת המדינה), מנסים לפעול בהתאם לניתוח ראציונלי של האינטרסים האמריקאיים. למישוואה המורכבת הזאת יש להוסיף גם את הלחצים הנשיאותיים לטובת ישראל. אבל בסוגיית ה"פאלקון" בלטו דווקא ידידיה המובהקים של ישראל בקונגרס בהתנגדותם העקרונית, ולעתים גם הרגשנית, לעיסקה הישראלית עם הסינים. מי שעזר תמיד לישראל, גם בניגוד למצפונו וליעדים החיוניים של ארצו, מגלה רגישות מיוחדת לבגידה הישראלית באינטרסים האמריקאיים, ומכאן גם ההאשמות הקשות שעיסקת ה"פאלקון" עלולה לעלות לארצות הברית בחיי חייליה.
למימסד הביטחוני הישראלי יש עדיין מנטאליות מחתרתית, מבית מדרשם של אנשים כמו ישראל גלילי ויצחק שמיר. מקננים בו מנהלים חמורי סבר, עמומי קלסתר וספוגים באתוס של חשאיות, שסבורים שניתן לעקוף מכשולים מהותיים בשיטות של הטעייה, כחש, והנחות יסוד כוזבות בדבר "טימטומם של הגויים". כך נולדה, בין השאר, גם פרשת ג'ונתן פולארד. אישים מרכזיים במנגנון החושך שלנו, כנראה באישור הקברניטים המדיניים, הסתכנו ביצירת משבר אמון בין ישראל לבין המעצמה שמפרנסת אותה ומגוננת עליה בכל פורום בינלאומי, רק כדי להשיג עוד איזה מיסמך מחורבן. לא רק פולארד שילם את המחיר בעבור האווילות המימסדית הזאת. רבים בארצות הברית שינו את יחסם לישראל, ואם ג'ורג' בוש הבן יזכה בבחירות, הוא יגבה מאיתנו תשלום נוסף גם בגלל פולארד וגם בשל הנסיון למכור את "הפאלקון" לסינים.
קיימים אולי גם נימוקים מוסריים כבדי מישקל נגד מכירת ציוד צבאי למשטר הסיני, אבל קשה לחלוק על העובדה שנגרם כאן נזק מיותר. לא את פרשת ביטול העיסקה צריך ללמוד כדי להפיק ממנה לקחים, אלא את עצם חוצפתה של ישראל לנהל משא ומתן עם הסינים, כאשר אין לה סיכוי ממשי לספק את הסחורה. שיטת "הסמוך", ו"יהיה בסדר", שאיננה עובדת עוד אפילו נגד נבחרת ליכטנשטיין בכדורגל, פשטה הפעם את הרגל לחלוטין. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה למרוד בארצות הברית, או לסמוך על כך שעיסקה בסדר גודל כזה תעבור מבלי שיבחינו בה בוושינגטון? האם יכולה ישראל להרשות לעצמה לצפצף על הסינים ולבטל איתם עיסקה חתומה? התשובה לשאלות האלה היא ברורה, ולכן מישהו היה צריך לשלם במשרתו על עצם היוזמה לחתום על עיסקה כזו עם סין. מעולם לא הייתי פרו-אמריקאי במיוחד, אבל את המציאות של תלות מוחלטת בארצות הברית יצר המימסד הישראלי עצמו, ולכן עליו להביא בחשבון את כל המשתמע ממנה, 24 שעות ליום, 365 ימים בשנה.
*************
חברי אמנון דנקנר טען השבוע במעריב, שבחירתו של אל גור תיטיב עם ישראל. הקו הפרו-ישראלי של גור איננו מוטל בספק, וברור שנטייתו של כל כותב מן מהשמאל היא להעדיף, באורח כמעט אוטומטי, את הדמוקראטים על פני הרפובליקנים. יצחק רבין תמך בשעתו בריצ'ארד ניקסון נגד הדמוקראטים, וגרם שלא בטובתו לניכור של דורות של אינטלקטואלים יהודים מישראל. המעבר של קולות יהודים מהמפלגה הדמוקראטית אל השמרנים הרפובליקנים הוא איטי מאוד, וקיימת מסורת עתיקה של זיקה בין הדמוקראטים לבין קבוצות המיעוט בארצות הברית. נכון שהפער בין שתי האסכולות כמעט נמחק בשנים האחרונות, ושתי המפלגות נתפסות כמשרתות האינטרסים של ההון הגדול, אבל הדמוקראטים עדיין מוכנים לעשות משהו למען השכבות החלשות, וגם במס השפתיים אין לזלזל בימים הרעים האלה. הרפובליקנים, לעומת זאת, מתנכרים לעניים בגלוי, ויש להם ארסנל מלא בהנמקות רעיוניות קאלביניסטיות.
אבל שוחר שלום מישראל לא יכול להסתפק במערכת הרציונליזציות הזאת. אני משוכנע שתמיכתו החד-משמעית של הממשל בארצות הברית באינטרסים של ממשלת ישראל פוגעת בסיכויי השלום באיזור ולכן גם בעם הישראלי. ה"מתווך ההוגן" מוושינגטון נחשב בחוגים פלסטיניים לחוד החנית של ביצוע היעדים שממשלת ישראל מתווה עבורו. ביל קלינטון היה, למיצער, ציוני מתון שהתלבט בין העבודה לבין מרצ, והושפע מאנשי שלום עכשיו בוושינגטון. אל גור, לעומת זאת, מתבטא כמו מעריב בימי שמואל שניצר.
עם כל התיעוב המוצדק כלפי הרפובליקנים, אנחנו זוכרים לטובה את יחסם הקר של ג'ורג' בוש האב ושל שר החוץ שלו ג'יימס בייקר כלפי השדולה היהודית (שפוגעת כאמור באינטרס האמיתי של ישראל), וגם כלפי עוכרי שלום מוצהרים כמו ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. בוש הוא האחראי הישיר לכישלון הליכוד והימין בבחירות של 1992. אני לא חושב שיש סיכוי שבייקר יחזור למחלקת המדינה, אבל כל שר חוץ רציונאלי, שיודע מראש שרוב היהודים אינם מצביעים ממילא עבור הרפובליקנים, עשוי להפעיל לחץ ממשי על ממשלת ישראל, שהיא (בעצם היותה הצד הכובש) מהווה בהגדרה את המיכשול הקשה ביותר לשלום פחות או יותר צודק במזרח התיכון. אז יותר רע זה גם יותר טוב? במצב שאליו נקלענו, התשובה היא חיובית.
ירושלמי אדום 