השבוע צעק לי נהג מונית בעמק רפאים (תוך כדי נסיעה, יש להודות) שהוא "מת משיעמום". אפשר אולי להבין אותו, בעיקר כשהוא ביקש: "חיים, תחזיר לנו את יורו". זוהי אחת התופעות המוזרות שמאפיינות את התקופה שאחרי טורניר גדול. האוהדים מתייחסים לאנשי הטלוויזיה, כאילו הם האחראים הבלעדיים לעצם קיומו של הטורניר, שלא לדבר על רמתו. "כל הכבוד, ברעם", אמר לי מישהו בשוק, "הבאת לנו את ספרד נגד יוגוסלאביה. באמת, כל הכבוד". גם התגובות אחרי משחקי נפל הן דומות. בעיתון מכובד אחד זכיתי לשבחים (מוגזמים) במשך כל הטורניר, אבל אחרי משחק גרוע במיוחד-והיו גם כאלה-נתקלתי בביקורת צוננת, כמעט עויינת. החבר'ה פשוט מזהים אותנו עם החוויה הגדולה שעברה עליהם ביוני הלוהט, והרצון הטוב שלהם כלפינו עלול להתחלף באיבה גלויה, בטורניר הגרוע הבא, שיש לקוות שלא יתקיים כלל.
ב"לינק" שאל אותי פרופסור באוניברסיטה העברית, איך אחיה בארבע השנים הבאות בלי יורו. הוא התאכזב ועשה פרצוף כאשר עניתי לו בפשטות, אבל בשיא הכנות, שיש עוד דברים שמעניינים אותי חוץ מכדורגל. זהו אולי סוד קסמו האדיר של המשחק היפה. בעלי באסטות בשוק, נהגי מוניות, עורכי-דין, עיתונאים מכל הסוגים, אינטלקטואלים, פוליטיקאים ממפלגות שונות (כולל חרדים רבים), מגלים עניין רב במשחק, והיחס כלפי האירועים הוא אמוציונאלי. הערה מושחזת כלפי נבחרת רומניה, למשל, יכולה להרתיח ממש לא רק את העולים מארץ זו, אלא גם את בניהם ונכדיהם; קיימת גם רגישות רבה בקשר ליחס שלנו לגרמנים. ישראלים רבים אוהדים דווקא את גרמניה, ומפרשים כל הערה בגנותה כחלק מההתחשבנות ההיסטורית שלנו עם העם הגרמני. אני למשל, אהדתי בגלוי את גרמניה של גינתר נצר, כאשר הביסה במשחק נפלא בוומבלי את האנגלים 1:3 . קיוויתי אז שהעליונות הגרמנית המוחלטת תביא לפיטוריו של המנג'ר השנוא עלי אלף ראמזי, ולחשיבה מחדש באנגליה על הדגש על כושר גופני וטאקטיקה, מבלי לטפח את יכולתם הטכנית של השחקנים . הנס הזה לא התרחש, ולקווין קיגאן אין שחקנים מיומנים כדי להתמודד באירופה, בעיקר נגד הנבחרות הלאטיניות או המרכז אירופיות. האנגלים יכולים אולי להתנחם בעובדה, שגם הכדורגל הגרמני הידרדר לאחרונה, ומי שהרים גבה כאשר טענתי ששחקנים כמו דיטר האמאן (ליברפול), אינם מסוגלים להתמודד בזירה האירופית ("אבל הוא עלה מיליונים", זעקו הפרשנים מסוג מסויים), למד משהו על כדורגל בחודש האחרון.
האוהדים המשועממים בעירנו עוקבים בחרדה אחרי כל דיווח על הקבוצות, ומנסים לפענח את המשמעות שתהיה לשמות הזרים והחדשים בחייהם בעונה הבאה. המסקנה החד-משמעית שלי משיחות עם עשרות אנשים היא, שאוהדי בית"ר מצפים לאליפות ורק לאליפות, ולכן חייו של אלי גוטמן יהיו קשים בהגדרה. מקום שני ייחשב לכישלון. זה מאוד לא צודק בעיני, ואני, למשל, אשפוט את גוטמן לפי סגנון משחקה של בית"ר ולא לפי המיקום בטבלה.
אוהדי הפועל, לעומת זאת, חולמים על עלייה לליגת-העל, וחרדים שמא תזניח העיתונות המקומית את הקבוצה. לדעתי, זה לא יקרה. מאבק דרמטי על המקום הראשון או השני, המובילים לליגת העל, הוא מעניין לא פחות מאשר המשחקים בליגה הבכירה. אבל ברור שדישדוש במרכז הטבלה לעיני ארבע מאות צופים (כולל אותי), לא ירתק במיוחד את הציבור. אני מקווה שכל החששות יתבדו, ושדני נוימן יצליח. ההתלהבות המתונה שלי מהמינוי היא טבעית, אבל אחרי ההיסוס הראשון כולנו מייחלים להצלחת הקבוצה. חבל שבעשור האחרון שקע סופית החלום הישן שלנו לזכות שוב בהגמוניה בעיר. זה כבר לא יקרה בקדנציה שלי.
ירושלמי אדום 