קצת מגוחך לכתוב שוב על הפועל כדורגל, אחרי ההפסד העכור נגד הפועל באר-שבע. אני משתמש במתכוון במונח "עכור", שיש בו תערובת אפורה של דיכדוך הנפש ומעין עמימות, כאילו אנחנו מסתירים איזה אסון נורא מבני המשפחה. העתיד כבר כאן, והעונה הזאת הופכת להיסטוריה עתיקה, שכאילו לא התרחשה. אני זוכר מאות משחקים של הפועל מהעבר הרחוק, ואפילו מהשנים האחרונות, אבל העונה הזאת כבר מתחילה לחמוק מזכרוני. נדמה לי שגם אוהדיה המושבעים ביותר של הקבוצה מתחילים להתרגל לרעיון, שהיא בהחלט עלולה להעלם מן המפה במוקדם או במאוחר. בני המשפחה הקצת עייפים מתקהלים במסדרון כדי לקבל מידע על החולה הסופני שלהם, ובתוכם מקננים רגשות מעורבים: היחס הישן והחם לחולה עדיין קיים, אבל עליו מתחילה להאפיל העייפות, הגובלת קצת במיאוס. הראיונות בתקשורת חוזרים על עצמם. אני שומע את אליהו עופר מביע את בטחונו בעתידה הוורוד של הקבוצה, את יוסי סאסי מדבר על קונים פוטנציאליים, ואת ויקטור יונה המתפטר וחוזר בו לעתים כל כך קרובות, עד שקשה לצרכני התקשורת לעקוב אחרי הסאגה הארוכה המתעדת את מעשיו ואת מחדליו.
אני מתאר לעצמי שלמועצת הפועלים, העסוקה עתה במשא ומתן ובהכנות להשבתה (מוצדקת) אין זמן מיותר כדי להציל את השברים של האנייה הטובעת. גם הקונים, כביכול, נרתעו מהמחיר המופקע שדורש סאסי. אני לא מכיר עשרה אוהדים בכל העיר, שמאמינים בנס. אף אחד לא מצפה לנסים ממפלגת העבודה, שיש לה זיקה תיאורטית להפועל. בעוד פחות מחודש היא תאבד את השלטון, תוך שלושה חודשים תתפלג, והיישות המימסדית, הבוטחת והשחצנית הזאת, תיעלם מן המפה. עד שיורשי הסוציאל-דמוקראטיה הישראלית מאנשי מפלגת העבודה וממרצ יקימו מחדש את "תנועת העבודה", יעברו שנות דור. הפועל חיפה והפועל תל-אביב מצאו אנשים שהיו מוכנים להשקיע בקבוצה. בעיר הזאת אין לצבע האדום מזל כזה, וצריך להתייצב מול המציאות הקשה באומץ, ואולי אפילו בהשלמה.
שוב לא כתבתי אף מלה בנושאים מקצועיים, אחרי שנים רבות של התמקדות בהם. פשוט אין טעם. אין לנו קבוצת כדורגל של ממש, ובכל זאת אפשר לנצח את קרית אתא בשבת, ואז לנשום קצת אוויר. אבל הבעיות שלנו הן מבניות, ואין בסיפור ההידררות של הפועל אפילו שמץ של מקריות. חבל.
ירושלמי אדום 