הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים הודיעה השבוע, שמאה ושמונים פעילי איגודים נרצחו בשנה שעברה, רובם המכריע באמריקה הלטינית. 69 נרצחו בקולומביה, רובם בעידוד הממשלה שנשענת על סיוע אמריקאי מאסיבי. גם מדינות אחרות ביבשת, שיוזמות את דיכוי האיגודים לא רק במעשי רצח, אלא גם בעינויים קשים ובמאסרים הנוגדים אפילו את החוק המקומי, נהנות מעזרה אמריקאית. רוב המומחים סוברים, שהסיוע האמריקאי הנדיב מוגש דווקא בגלל הדיכוי האכזרי של האיגודים, ולא למרות הפגיעה הבוטה הזאת בדמוקראטיה ובזכויות האדם.
אחרי עשרות שנים של התניות תרבותיות בסרטים, בסדרות טלוויזיה, בתוכניות לימודים אקדמיות, מוכנים רוב המשכילים אצלנו, גם ואולי בעיקר בתיקשורת, לקבל בכל נושא את הגירסה האמריקאית, ולראות במדינה האינטרסנטית הזאת, המכלה ומנכסת לעצמה את משאבי העולם במסווה של גלובאליזציה, את מיבצר הנאורות עלי אדמות. פער ההכנסות בארצות אמריקה הלטינית, העוני המתגבר והולך, והאיום ברצח על כל מי שמנסה לשנות את הסדר החברתי מלווה גם במסע הסברה מתוחכם, שהופך דווקא את קובה לאוייבת האנושות. באי של פידל קאסטרו קיימת תמותת התינוקות הקטנה ביותר בכל יבשת אמריקה, כולל ארצות הברית, חרף ההרעבה השיטתית שיוזמת ושינגטון מטעמים "אידיאולוגיים". אבל בקולומביה ובפרו המושחתות מסבסדים את האליטות, כדי לספק להם מוטיבאציה ועוצמה הדרושות לאילוף כוח העבודה הזול והשפוף.
ליהודים, דווקא בארצות הברית, יש מסורת מפוארת בארגון עובדים בתנאים כמעט בלתי אפשריים, נוכח אלימות קשה של המעבידים. אחרי התמוטטות הבורסה בשנת 1929, ניסו האיגודים לארגן שכירים קשי-יום, בכל רחבי ארצות הברית, ורבים מהם נרצחו. כמו בבריגדה הבינלאומית שלחמה נגד הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, גם כאן בלטו היהודים בנוכחותם המאסיבית. רק בישראל הפכנו לשונאי איגודים, והחיקוי לכל אופנה אמריקאית הפך אצלנו לדרך חיים.
בישראל קיימים תהליכי הפרטה מואצים, וכוחה של העבודה המאורגנת הולך ופוחת. יש להניח שרוב הציבור יתרושש (במושגים יחסיים) בשנים הבאות, והמיעוט העשיר יצבור נכסים נוספים, ויקיים רמת חיים גבוהה בחסות חברות שמירה ובטחון, כמו באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה. אם נניח לאליטות ולמשרד האוצר למוטט את האיגודים החזקים, רק משום שאנחנו מקנאים בתנאים שהם השיגו לחבריהם (למשל, בחברת החשמל), אז נאפשר לנושאי דברה של הבורגנות להפיל מייד את השכירים החלשים יותר, ולערער את כל הישגינו ההיסטוריים בחברה הישראלית.
האדישות התהומית כלפי התהליכים האלה במפלגת העבודה מחישה את סופה הקרב והולך, ואם מרצ מתכוונת ברצינות לרשת את מפלגת השלטון ההיסטורית (מפא"י ואחר-כך העבודה), המתפוררת כמו ד"ש המנוחה בשל העדר מהות רעיונית, עליה לתת את הדעת על הנושאים האלה, ולהתארגן בהתאם. ציבור המורים הוא, לפחות כמותית, הכוח המאורגן החזק ביותר של השכירים. למרצ יש סיכוי לבסס עליו את הסוציאל-דמוקראטיה החדשה, ובכך להשלים תהליכים חיוניים של רדיקליזציה חברתית. זה נכון לא רק מבחינה רעיונית ומוסרית, אלא גם מנקודת ראות אלקטוראלית.
*************
אני דווקא מעריך את מחוות המרי של אמנון דנקנר כיוון שהוא באמת קורא תיגר על קבוצת ההתייחסות שלו. מעולם לא קיבלתי את ההתרועעות שלו עם המתנחלים, בשל אופיו הפשיסטי של הציבור הזה, אבל הנסיון שלו להפיל את מחיצות האיבה בין ש"ס לבין הציבור הליבראלי האשכנזי (אין לזה כל קשר ל"שמאל") הוא בהחלט אמיץ וחשוב.
עם זאת, אין די במחוות שיש להן בעיקר אופי תיקשורתי ואולי גם תרבותי. את השסעים העדתיים בארץ לא נרפא בלי בנייה חברתית חדשה, שתצמצם דראסטית את הפערים המעמדיים. כל בדיקה סטאטיסטית רצינית תאתר שני ציבורים מקופחים במדינה: הערבים והמזרחים. בלי תיכנון מחדש של הכלכלה, בלי שינוי מאסיבי ברמת החיים של העניים (שחייב לבוא, מבחינה כלכלית ומוסרית, על חשבון העשירים) לא יעזרו שום נאומים נרגשים ברחבת כלא מעשיהו. אני מתייחס באהדה לצעדים הדרמטיים של דנקנר, אבל גם שותף לטענות הצודקות של אנשי הקשת הדמוקראטית המזרחית ושל אחרים, שהאליטות של ש"ס דואגות רק לעצמן, ושאסור לתת לגיטימציה מוסרית לשוחד ולשחיתות. אני בעד חנינה לדרעי (הייתי אולי החילוני הראשון שתמך בכך בפומבי) , אבל לא במחיר של התעלמות מפריעת המוסר הכרוכה בקבלת שוחד, או בקיום רמת חיים גבוהה על חשבון תומכי ש"ס העניים. אבל דנקנר עדיף בעיני על כל הרובספיירים, שההומאניזם שלהם מתעלם מסבלו של הזולת שאיננו שייך לחוגים שלהם.
אבל את השינאה שהפער המעמדי יוצר מתקנים בהדרגה, ובאמצעות התערבות מאסיבית של המדינה בכלכלה. זה לוקח זמן, זה טעון תיכנון מדוקדק והקמת תנועה גדולה של ישראלים מהשמאל האמיתי, המוכנים להקדיש מחשבה, זמן ולהט מוסרי לנושא הזה. כל זה לא גורע, כמובן, מהערכתי לאומץ-לבו של דנקנר.
*************
הארץ בישר לנו בכותרתו הראשית ביום שלישי השבוע, שהממשלה אישרה את תקציב המדינה. הידיעה הזאת עשויה אולי לשמח את התומכים המעטים של ממשלת אהוד ברק, אבל אין לה, בעצם, שום משמעות פוליטית ולכן גם לא חשיבות עיתונאית המצדיקה כותרת כל כך בולטת. החלטה כזאת יכולה להתקבל גם באסיפת מערכת של כל העיר, או במועצת עיריית נס-ציונה. בהעדר רוב פלמנטארי, אין לה שום ערך. באותו בוקר עצמו דיווח לנו מעריב, שמאה ח"כים מאיימים להצביע נגד התקציב. ייתכן ששיקולים ואינטרסים שונים, ובעיקר משונים, ישנו את דפוסי ההצבעה של כמה מהם, אבל הרוב המוצק בכנסת נגד הממשלה בכל נושא, כולל התקציב, הוא כיום העובדה המשמעותית ביותר בזירה הפוליטית שלנו. ברק ממשיך להתנהג כאילו עובדות החיים אינן מעניינו, ודבק באורח דוגמטי בנוסחה הפרוניסטית שלו אודות האמון הישיר שקיבל מן העם, כאילו אין בישראל משטר פרלמנטארי.
בהתחשב באופיו האנטי-חברתי של התקציב המוצע, ניתן להבין את תמיכת הבורגנות ודובריה בברק, אבל ראש הממשלה עצמו גורם נזק רב להצעת האוצר. השבוע יצא שוב נגד ה"פופוליזם", שהוא בעצם שם צופן שמרני לכל גישה חברתית שיוויונית יותר. למרבה האירוניה, הוא עצמו התנבא בסגנון פופוליסטי מובהק, במובן הראשוני של המונח הזה. "זה לא כסף של אמא שלי-ולא של אבא של בייגה" נהם ברק לתוך המיקרופון. הוא דרש מהח"כים להפסיק את "התחרות מי רחמן יותר ומי דואג לאזרחים". למעשה מבקש ראש הממשלה לעקר את המשחק הדמוקראטי מכל תוכן. הרי עצם מהותה של הפוליטיקה נעוץ בוויכוח על חלוקת המשאבים. בלי דיון מעמיק בנושא הזה, מתוך גישה רעיונית שאין לה שום היבט "מדעי", מופקרים האזרחים לשרירות לבו של השלטון המרכזי, המשרת אינטרסים ספיציפיים, במקרה שלנו, בורגניים. מישהו צריך להזכיר למנהיג "תנועת העבודה" שהשמאל דרש תמיד חלוקה שיוויונית יותר של המשאבים ושל ההכנסה, והימין מעדיף להשאיר את הנושא הטעון הזה לכללי השוק החופשי, המיטיבים איתו. הכסף אכן איננו שייך לאמא של ברק, וגם לא לאביו של שר האוצר, וזוהי סיבה מצויינת להאבק על כל אגורה המתוקצבת על ידי המדינה.
האליטות החברתיות-כלכליות במדינה מנסות לנטרל את הכנסת מן הוויכוח על התקציב, מטעמים ברורים הכרוכים במלחמת המעמדות שבה מנצחים לפי שעה החזקים והתקיפים. כמעט שאין צורך להסביר את הסיבה: הכנסת היא המוסד היחיד המייצג את הציבור, ובשל שיטת בחירות היחסיות הייצוג הזה משקף בדיוק נמרץ את הלוך הרוחות בעם בכל הנושאים. החוגים השליטים אינם רוצים שנציגי הערבים, או המזרחים, או העובדים, או אפילו האינטיליגנציה העובדת (מרצ), ישתתפו בעיצוב המשטר הכלכלי-חברתי במדינה. טומי לפיד משינוי מבין זאת, ומלחמתו בחרדים ובעיקר בדתיים המזרחים איננה נובעת מאתיאיזם לשמו, שלא לדבר על ליברליזם. הוא רודף את הציבור החרדי בשל עוניו, ולא בשל דתיותו. חבל שמרצ נגררת לעתים למשחק הזה, ומתקשה לתמרן בין נאורותה בנושאים חברתיים (יותר ויותר בשנים האחרונות) לבין האנטי דתיות שלה. היכולת להבחין בין מאבק נגד כפיה דתית לבין תמיכה בבעלי ההון (ובעצמאיים המשתכרים היטב) נגד השכירים, היא הכרחית לעצם המשך קיומו של השמאל הישראלי.
אני חייב להודות שברק הפגין אומץ לב בתמיכתו בקיצוץ תקציב הבטחון. זה לא קל לאדם כמוהו, שצמח בצבא ומכהן עתה גם כשר בטחון. עם זאת, גם כאשר הוא צודק, אין לו מושג בכללי היסוד של התנהגות אנושית פשוטה. בפגישה עם פורום המטה הכללי נהג ברק, כדרכו, בקוצר רוח ובגבהות לב, סירב להקשיב לנוגעים בדבר, ולא שמע אפילו את אלופי הפיקודים ואת מפקד חיל האוויר. האיש הזה הוא עיקבי-הוא פשוט לא מקשיב לאף אחד, וזו היא אולי הנחמה הדלה של מפקדי הצבא. ראש הממשלה לא היפלה אותם לרעה, חלילה. ברק אטם את אוזניו בנוכחותם, כפי שהוא עושה לכל בני שיחו, בכל הדרגים ומכל הסקטורים.
ירושלמי אדום 