גיבורו המיתולוגי של ג'ורג' אורוול, קצין זוטר בממשל הצבאי הבריטי בעיירה הקטנה מולמיין בבורמה של שנות העשרים, ירה למוות בפיל ענקי (שהשתולל ואחר כך נרגע לחלוטין), כיוון שתושבי המקום ציפו ממנו לצעד הזה. השליט היחיד של "הילידים" מלאי השינאה, אך הכנועים, מצא את עצמו נשלט על ידי נתיניו במעגל קסמים אכזרי וחסר מוצא. הקצין של אורוול תיעב את האימפריה ואת הכיבוש הקולוניאליסטי, ושנא באותה מידה גם את הבורמזים הצייתנים, אבל מלאי הבוז לו ולשולחיו. היוקרה האימפריאליסטית קבעה את המהלכים, ולא מערכת הערכים הרציונלית של הקצין.
את הסיפור הדידקטי, אבל הקלאסי הזה, למדנו בתיכון. השבוע נזכרתי בו כאילו שכן בפינה נידחת בשולי תודעתי, והמתין לזמנו לפרוץ החוצה. להפתעתי הצלחתי לאתר את כל הטקסט באינטרנט, ולקרוא בו שוב. SHOOTING AN ELEPHANT היה, ונשאר, סיפור אידיאולוגי בהגדרה, משל על עוצמה מדומה וכוח אמיתי, וגם תחליף מספק למאמרים המחליאים שהופיעו השבוע בכל העיתונים הישראלים. הטימטום, המאבק הכושל על היוקרה וסופו הידוע מראש, אליק רון ואריאל שרון, אהוד ברק ושלמה בן-עמי,-כולם ביצבצו שלא בטובתם מכל משפט בטקסט, שהופיע לראשונה לפני יותר משישים שנה. בן-עמי מתגלה כיורשו החוקי של פנחס לבון, האינטלטואל והיונה שהפך לנמר טורף כאשר מונה לתפקיד שר הבטחון, וכדי בזיון קצף.
המשבר הקיומי האמיתי שפרץ השבוע, ובעיקר התגובות המחפירות של הפוליטיקאים והעיתונאים השייכים למחנה הדמוקראטי, לא הפתיעו אותי, למרות שהמפלצתיות הבוטה של אמנון אברמוביץ' בטלוויזיה היתה מהממת. איש המפד"ל, ח"כ שאול יהלום, מרהיב עוז לשאול את האזרחים הערביים האם הם לנו או לצרינו. כנראה הוא מצפה מהם לתמוך בדיכוי של עצמם, ולדרוש מאחיהם בפלסטין לשאת על גבם את מפעל ההתנחלות הממאיר.
חשוב מאוד להבין, שכמה מהצעדים הנדרשים עתה מממשלת ישראל, אינם דווקא פועל יוצא מחשיבה ליברלית רדיקלית, אלא שהם נועדו למנוע מלחמה נוראה והתפוררות החברה כאן. כיוון שישראל איננה יכולה לנצח בשום מלחמה (להבדיל מקרב) אלא רק להפסיד בה, מניעת ההסלמה היא אינטרס חיוני ראשון במעלה. כל "מלחמות ישראל" היו בעצם רק קרבות, שמנקודת ראות ישראלית אינם ניתנים להכרעה מוחצת. האפוקליפסה של הכרעה גרעינית תכחיד את מדינת ישראל, ורק מטורפים מיסטיים אינם מבינים את הנחת היסוד הפשוטה הזאת. מי שמניח לאנשי דמים כמו אריאל שרון, (ואני לא נוקט במונח "פושע מלחמה" רק בגין ההבדל, האקטואלי לאחרונה, בין קביעה משפטית לבין חוות דעת ציבורית), לזרוק גפרור לחבית אבק השריפה, אשם בדיוק כמוהו. לישראלים כעם יש שני אינטרסים עליונים בשעה הקשה הזאת: לכבות מיד את האש בשטחים ולהגיע לשלום אמת עם הפלסטינים, כלומר, לשלם את מלוא מחירו; לפתוח במסע התפייסות פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי עם ערביי ישראל, בתקווה שלא איחרנו את השעה ולא המטנו עלינו, על בנינו ועל בני בנינו אסון לדורות.
והמחיר, רבותי, הוא אולי כבד בעיניכם אבל קל מאוד בעיני אנשים שדגלו בו כל השנים. אני לא מדבר על פרובוקטורים כמו שרון, אבל גם כל דוברי המחנה השפוי חייבים לעשות חשבון נפש מיידי. אתם טוענים שהר הבית הוא סלע קיומנו? זוהי עבודת אלילים. היהדות מושתתת על אל מופשט, ומדינת ישראל היתה חשובה לנו גם לפני יוני 1967. את הקשר עם הכותל (למי שזקוק לו) ניתן לשמור גם אחרי השגת הסכם עם הפלסטינים. אהוד ברק, שלמה בן-עמי וגם הפרשנים שלהם דן מרגלית ושלום ירושלמי, צריכים להפסיק את החיטוט במיסטיקה משיחית. אין לישראל כוח (ןגם לא הצדקה מוסרית) להילחם בכל העולם הערבי, המוסלמי ובעתיד גם עם העולם המערבי, כדי לשלוט על גבעת המסגדים בירושלים. השרים והח"כים מהקואליציה שסברו ש"מותר לכל יהודי לעלות על הר הבית" דיברו שטויות. יהיה מותר (אולי) אחרי שנשיג הסדר.
השבוע מצאתי ספר ישן, שבו מתועדים הראיונות האישיים של רפי בשן ממעריב. הספר יצא לפני מלחמת ששת הימים, והשפיות שמבעבעת מכל עמוד היא ממש משכרת. בין השאר שואל בשן את הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, אם הוא מאמין באלוהים. דיין "מושך בכתפיו באדישות" (בשן נהג לתאר, בסוגריים, את שפת הגוף של מרואייניו), ומפטיר: "לא, אינני מאמין". זה לא מנע מהאיש, מקץ שנתיים, לגרור איתו את הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן שהיה אז נאמנו של דוד בן-גוריון, לחגוג את כיבוש העיר העתיקה בסגנון משיחיסטי נקלה, שהיה גם יריית הפתיחה במהפך הפשיסטי שפקד את היהדות הדתית-לאומית.
אנשי רפ"י ואחדות העבודה במפלגת העבודה, ניצלו אז את שתיקתם הרופסת של המפא"יניקים, ונתנו אור ירוק לתהליך הלאומני שפקד את מדינת ישראל. הם התעלמו או דחקו לשוליים אנשים מהשמאל העיקבי, שהתייחסו כל השנים בבוז לכיבוש וטענו, שאין לישראל עוצמה כלכלית ומדינית הדרושה כדי להפוך את אינוסה של ירושלים הערבית לעובדה בינלאומית מוכרת ומכובדת, בנוסף לטיעונים המוסריים נגד הכיבוש. כבר כתבתי כאן שרק לפני חמש שנים התווכחתי על הנושאים האלה בטלוויזיה הבריטית עם יוסי ביילין, והוא ניסה (אבל לא הצליח) לנהוג בהתנשאות של איש הקונסנזוס נגד אנשי השוליים. ראיתי את שר המשפטים בטלוויזיה השבוע. הוא אולי לא יודה בכך, אבל אין לי ספק שהמציאות לימדה אותו לחשוב בדיוק כמונו.
אנשי התנזים הגיבו, (כנראה בסמכות וברשות של עראפת) לפרובוקציה המטונפת של שרון. מדובר באותם צעירים, שבתמימותם חילקו ענפי עץ זית לחיילי צה"ל אחרי חתימת הסכם אוסלו. היה ברור כבר אז, שההסכם איננו אלא מזימה לרמות את הצעירים האלה ואת העם הפלסטיני כולו, אבל גם הזדמנות לצעוד לקראת שלום. שתי החלופות עדיין תלויות בנו, ורק בנו: הסכם הוגן על ירושלים, סילוק ההתנחלויות ופתרון בעיית הפלסטינים יביאו לנו שלום ושקט לזמן רב; אבל יומרה של האליטות להיצמד ל"הר הבית" ושימוש במונחים כמו "סלע קיומנו", יציתו תבערה שלא ניתן לכבות אותה. ואני מציע לכולנו לא לטעות: אחרי התבערה והקורבנות שאנחנו והם נקריב, נאלץ לבצע נסיגה מלאה מהשטחים בלחץ בינלאומי אדיר.
הערבים אזרחי ישראל מציבים בפנינו אתגר הרבה יותר קשה, כיוון שהוא ייאלץ אותנו לשנות את מדיניותנו הפנימית בכל תחומי החיים. נכון שאהוד ברק הוא טיפש אינטיליגנטי (יש גם כאלה), והתנהגותו בפרשת הערבים בארץ איננה אלא טימטום טהור. 96% מכלל הערבים כאן הצביעו עבורו, והוא נהג בהם בבהמיות מוחלטת, שלא תאמן. נציגיהם בכנסת הפכו למנודים, הבעיות החברתיות-הכלכליות האקוטיות שלהם הוזנחו, וברק ובן-עמי איפשרו לקלגס שונא ערבים כמו אליק רון לנהל את המחוז הצפוני במשטרה, שהוא הרגיש ביותר והמאוכלס במאות אלפי ערבים.
הטיפול בשילובם של הערבים בחברה הישראלית הפך לנושא החשוב ביותר בפוליטיקה שלנו. מי שרוצה לפתור את הבעיות בסגנון של גדעון עזרא ושל אליק רון, יחיה על חרבו ויקבור את מתיו עד דור אחרון. אני מציע, לחילופין, את האסטרטגיה הבאה: 1. ברק יודיע עוד השבוע על נחישות החלטתו להגיע לשלום אמת עם הפלסטינים, כולל יישוב הסיכסוך בירושלים וטיפול רציני בנושא הפליטים. 2. ברק, באותו נאום, יכריז על תוכנית מזורזת לשיויון כלכלי ואזרחי מלא של האזרחים הערבים, ועל הוראות לטפל מייד בבעיות אקוטיות מתוך גישה מוצהרת של העדפה מתקנת. 3. ברק חייב להתנער בפומבי מהתאצ'ריזם, ולשנות מן הקצה אל הקצה את מדיניותו החברתית-כלכלית, כדי לסייע בו-זמנית למזרחים ולערבים. 4. ברוח הדברים האלה עליו להזמין את הח"כים הערבים לקואליציה שלו. 5. בהצהרת הפיוס חייב ברק להביע הבנה לרוחם של הערבים, ולהתנצל על האפלייה רבת השנים נגדם. 6. באקט פומבי יפוטר מייד אליק רון מהמשטרה, ובמקומו יש למנות מפקד ליברלי ונבון. הייתי מגייס מחדש את אריה עמית לתפקיד הזה. 7. ברק וכל חבריו חייבים להביע עוד השבוע הערכה פומבית לכל הח"כים הערבים ולציבור ששלח אותם, על תמיכתם העיקבית בתהליך השלום, לפחות כבסיס להתקדמות. לדעתי, עמדתם בנושא אוסלו היתה מתונה, אולי אפילו בצורה מוגזמת (חוץ מעמדתו המאוזנת יותר של ח"כ עזמי בשארה). 8. כל תנועות השלום בארץ כולל אנשי העבודה ומרצ, חייבים ליזום בסוף השבוע עצרת ענקית של אחווה והתרועעות עם האזרחים הערבים. 9. על ברק ליזום מייד רפורמה מרחיקת לכת בתקציבים לחינוך במיגזר הערבי, להחזיר את יוסי שריד למשרד החינוך ולמנות ערבי רדיקלי-לא משת"ף-, כעוזר ראשי של השר לנושא הזה. בינתיים אני שומע שמנכ"לית משרד החינוך מונעת מאנשי חד"ש מינויים לתפקיד מנהלי בתי ספר, בסכנין למשל. את השערוריה הזאת יש להפסיק בעוד מועד. אתם רוצים שרק לאומנים ודתיים ינהלו בתי ספר, ועוצרים בכוח אנשים עם השקפה אינטרנציונליסטית?
לתשעה הסעיפים האלה יש להוסיף את הקמתה של וועדה ממשלתית-ציבורית בהרכב אישי מרשים ומתקדם, יהודי-ערבי, (וזה אומר, לא בראשות מתן וילנאי), כדי לעבד תוכנית אב לבנייה ולקידום הכלכלה במיגזר הערבי, ולעצב את ישראל כמדינת כל אזרחיה. כל זה נראה לכם, מפא"יניקים יקרים שלי, כתוכנית מרחיקת לכת מדי? אני מבטיח לכם שבעוד עשר שנים תתגעגעו אל התוכניות האלה, אבל אז כבר נאחר סופית את המועד לדו-קיום כלשהו עם חמישית מאזרחי המדינה.
ירושלמי אדום 