ברגע נדיר של הארה, קלט במאי הטלוויזיה הישראלית את המנצח האמיתי במירוץ לנשיאות במליאת הכנסת, והמצלמה התעכבה לרגע קל, שנראה ארוך כנצח, על פניו של אביגדור ליברמן. את מה שהחמיצו הפרשנים המשולהבים, המראיינים והאורחים באולפן, קלטה היטב המצלמה הקרה. עיניו של ליברמן דלקו באש זרה, ולשניה אחת הוא זנח את זהירותו הנצחית, והחצין את עליצותו האדירה ואת התחושה שהוא הגשים חלום ישן.
זהו אולי מזלם הרע של היהודים המזרחים בארצנו. כל הניצחונות הפוליטיים הגדולים שלהם מוגשמים על ידי אשכנזים. את המהפך הגדול בשנת 1977 חולל היהודי הפולני מנחם בגין, ואילו את הסנסציה המשמעותית של שנת אלפיים תיכנן היהודי הרוסי ליברמן. אם נזכור שגם למתנחלים, האשכנזים ברובם המכריע, היה חלק גדול בתבוסה שנחל שמעון פרס, ובניצחונו האדיר של משה קצב, נבין שהמבט העדתי הפשטני הוא מסוכן ומטעה. לא מדובר בסתם ברית של המקופחים ממוצא מזרחי נגד האליטות, ובוודאי שלא במרד של העניים נגד העשירים. כל התארגנות על בסיס מעמדי טהור חייבת לכלול את הערבים, שהם עדיין המיגזר המקופח האמיתי במדינה. אבל הקונספציה של ליברמן הדירה את הערבים מהרגע הראשון.
קואליציית המיעוטים שלו כללה את מנהיגי הליכוד, שחרף שנותיהם הרבות בשלטון הם עדיין חשים ניכור כלפי המעמד המוביל בחברה. רק יחידי סגולה כמו דן מרידור הצליחו לחדור לאליטות, ושילמו על כך מחיר כבד. המרכיבים החשובים באמת, הרוסים והחרדים, נתלקטו תחת מטרייתו של ליברמן בגלל שגיאותיו הנוראות של אהוד ברק כראש ממשלה וכמנהיג מפלגה. בגלל ברק הצליח ליברמן לגשר בין ציבורים עוינים שיש להם גם אינטרסים קיומיים הפוכים לחלוטין. לכל המירקם הזה הצטרפו גם המזרחים, שהצבעתם עבור קצב היתה לא רק עדתית, אלא גם דתית ותרבותית. כך נשאר ברק רק עם מרצ העיקבית, ועם שרידי סיעות ומפלגות שבוחלים במדינה שליברמן מכין לנו. האיש הוא אולי פשיסט, שונא אמיתי של הדמוקראטיה הפרלמנטארית ושל שלטון החוק, וגם לאומן קיצוני, הרואה בדת מרכיב של הלאומנות ולא אנטי- תיזה ללאומיות היהודית כפי שחשב זאב ז'בוטינסקי.
הערבים המשיכו להיות בעלי ברית נאמנים של ברק כפוי הטובה, שירק בפרצופם לאורך כל חודשי שלטונו במדינה. בחושים הפוליטיים החדים שלהם הם הבינו, שקואליצית ליברמן מכינה להם עתיד בנוסח רחבעם זאבי, והם פעלו בהתאם.
לתהליך המורכב והמסובך הזה אין הרבה קשר לקצב, וספק אם הנשיא הנבחר קלט בכלל שהוא כלי משחק בידיים זדוניות ומפחידות. קצב היה תמיד מועמד סביר מאוד, ואני בטוח שנוכחותו בארמון הנשיאות תהווה שיפור ענקי לעומת קודמו עזר וייצמן. אם קצב היה מתמודד נגד מישהו בקליבר של וייצמן, הייתי תומך בו בגלוי מהרגע הראשון, כשם שתמכתי בשאול עמור לפני שנתיים. אבל במקרה הזה היה חשוב מאוד לסכל את מזימותיו של ליברמן, את גיבוש הקואליציה שלו ובעיקר את צירופם של רוב הח"כים הרוסים למחנה הלאומני. ליברמן איננו פוליטיקאי המחפש את מרכז הבמה או שואף לפירסום ולמנהיגות בעצמו. הוא איש מדינה קלאסי שפועל בכישרון עצום מאחורי הקלעים. מבחינה מוסרית לא הייתי משווה אותו לשום בכיר ברייך השלישי, כמובן, אבל האסוציאציה ההיסטורית למארטין בורמן היא בלתי נמנעת. ליברמן כועס על ביבי נתניהו, ואולי אפילו בז לו בלבו, אבל דרכם של אנשים כמוהו היא לחפש מנהיג תיקשורתי ומקובל, שישמש כ-FRONT לתוכניותיהם. לליברמן עצמו יש פוטנציאל אלקטוראלי מוגבל מאוד, אבל הוא טווה לעצמו קואליציות מרתקות. ומעל הכל, אסור לזלזל במחוייבויות האידיאולוגיות של אנשים כמוהו. ליברמן איננו סתם נהנתן מן השורה, המחפש רק עוצמה וכסף, למרות שהוא לא בוחל בערכים האלה. המטרה האמיתית שלו היא לכונן מדינה לאומנית על בסיס דתי, להביס את האליטות ואת שלטון החוק, לרדוף את הערבים עד חורמה ואולי אף להביא לגירושם מן הארץ (ומכאן הברית הלא קדושה שלו עם אבירי הטרנספר). לדידו, קצב הוא רק מכשיר בלתי חשוב בדרך להגשמת כל יעדיו, בלי יוצא מן הכלל. עבורהמחנה הדמוקראטי קצב הוא יריב מזדמן, שיכול להיות גם בן ברית בתנאים מסויימים; אבל ליברמן הוא אוייב בנפש, והניצחון ביום שני שייך לו, ורק לו.
למען האמת, התאכזבתי מאוד מכל הפרשנויות ששמעתי וקראתי, ולכן העדפתי לגולל בפני הקוראים את מעורבותו המכרעת של ליברמן ואת השלכותיה, בעיקר אחרי ניצחונו המזהיר. זה בכלל לא משנה אם ירון דקל או פרשן ברמה הזאת יזכיר אותו בדבריו ברדיו ובטלוויזיה. כאמור,ליברמן איננו מחפש פירסום. הרבה יותר חשוב להבין, שקצב הוא גיבור מישני בסיפור המרתק שלפנינו. יש משהו מושך בנועם הליכותיו של קצב, למרות שאין לטעות בו: קצב הוא עסקן קטן וליכודניק מושבע, שכל חייו הפוליטיים טרח בעיקר למען מקורביו ואנשי חסדו. אבל יש לברך על עצם העובדה שיוצא איראן שגדל בעיירת פיתוח הצליח כל כך, וכמובן שכאנשי ספורט מושבעים אנחנו אוהבים הפתעות וניצחונות של האנדר-דוגס.
אבל האתגר בפני כל האידיאולוגים של המחנה הדמוקראטי הוא ממש מפחיד בעוצמתו: אנחנו חייבים לפרק את הקואליציה של ליברמן, פשוט כדי לשרוד. המשימה העיקרית של כל מי שמתעב את שינאת הערבים והגזענות של הימין, ואת המשך המדיניות שתוביל אותנו למלחמות אין קץ, היא לאתר את החוליות החלשות במחנה הלאומני, לנתק אותם ממנו, ולהעביר אותם אלינו. המשימה הזאת חייבת לדחוק כל שיקול אחר, ולעמוד במרכז החיים התרבותיים והפוליטיים של כולנו. היא תאלץ אותנו לחשיבה מחדש ולשידוד מערכות בכל תחומי חיינו.
לפחות בשני תחומים יצטרכו המפלגות העיקריות של המחנה הדמוקראטי, העבודה ומרצ, ואיתם השמאל הרדיקלי כולו, לשנות עמדות מן היסוד. המחנה הדמוקראטי חייב לאמץ לעצמו את הסוציאליזם כמצפן, ואת הסוציאל-דמוקראטיה כהנחת עבודה לעיצוב מצעו החברתי-כלכלי. מי שישרת רק את העשירונים העליונים, מוטב לו להסתפק במעמד של סיעה קטנה בכנסת. כדי להגיע לשלטון ולשלוט באורח אפקטיבי צריך לגבש רוב פרלמנטארי חדש, וזה לא יתאפשר מבלי לשרת את האינטרסים של ציבורים רחבים בעשירונים התחתונים, בעיקר את הציבור הערבי והציבור המסורתי, שהוא ברובו הגדול מזרחי.
ברק ייאלץ לזנוח את "הדרך השלישית" שאיננה אלא גירסה מרוככת של התאצ'ריזם, לבנות מחדש את שירותי הבריאות והחינוך וגם את מערכי האיגוד המקצועי בסגנון סוציאליסטי מובהק. שיוויוניות מוחלטת בכל קופות החולים, נגישות עממית לחינוך הגבוה, הזרמת תקציבי ענק לנעמ"ת ולחינוך בגיל הרך, ומיסוי כבד על השכבות שיכולות וחייבות לממן את כל ההישגים החברתיים האלה, יבטיחו פריצת דרך למחנה הדמוקראטי בתוך חמש עד עשר שנים. ניתן כמובן להסתפק בקללות (שניתן להבין אותן מבחינה רגשית) כלפי בוגדנותה של ש"ס, אבל הן לא יכולות להוות תחליף למדיניות חברתית מעמיקה וארוכת טווח, וגם לא ליישומה המוצלח.
אבל גם את העוינות הבסיסית כלפי המסורת נצטרך לשנות, כדי לא להרתיע ציבורים גדולים התומכים כעת בליכוד ובלאומנים. זה אולי ייאלץ את מרצ להפסיד כמה תומכים לשינוי של טומי לפיד. התהליך הזה הוא בלתי נמנע. ממילא קיימת תהום אדירה בין מרצ לבין שינוי בכל התחומים. לפיד ואנשים הם היריבים הגדולים ביותר של שני היסודות האידיאולוגיים הגדולים שאני מציע כאן למחנה הדמוקראטי. תמיד טענתי כאן ששינוי היא המפלגה הימנית ביותר בזירה הפוליטית הישראלית בכל הנושאים שאינם נחשבים כאן ל"מדיניים", וגם בנושא השלום לא הייתי מציע לסמוך עליהם יתר על המידה. בתנאים השוררים בישראל מרצ הוורדרדה היא שמאל, ולכן אין לה שום אפשרות להתמודד עם שינוי על אותו מאגר קולות. כדי לתמוך בלפיד צריך לא רק להיות אנטי חרדי, אלא גם לאומן, צר אופקים, שוביניסט, אנטי ערבי ואיש ימין קיצוני בכל הנושאים הכלכליים-חברתיים. שינוי היא מפלגה לא רלבנטית ליעדים החדשים של השמאל הישראלי שהותוו כאן. לפיד יסיים את הקריירה הפוליטית שלו בפח האשפה של הפוליטיקה הישראלית, כמו פופוליסטים ימניים רבים שקדמו לו; למרצ, לעומת זאת, יש תפקיד היסטורי בחיבור עם האוכלוסיות החלשות.
ירושלמי אדום 