מותר האדום-דרבי בירושלים

תחילה כינו האירופים, שחיו בשנות העשרים של המאה שעברה, את מלחמת העולם הראשונה בשם היומרני, "המלחמה הגדולה", THE GREAT WAR. אחר כך תכפו הצרות, ההפיכות, מלחמות האזרחים והרס חבר הלאומים, ופרצה גם מלחמת העולם השנייה. אז הפכה המלחמה הגדולה רק לאחת משתי מלחמות העולם, ועתה נשכחה כמעט לגמרי מלבם של בני דורנו. לפני יותר מארבעים שנה פגשתי בפאב בצפון לונדון אנגלי קשיש למראה, שהיה שבוי במלחמת העולם הראשונה. בריחתו ממחנה השבויים סוכלה אחרי שבתחנת רכבת ליד המבורג זיהה הקופאי את מבטא הקוקני שלו מאחורי המלים הגרמניות ששינן כדי שיוכל לרכוש כרטיס נסיעה. הוא היה אוהד ותיק מאוד של טוטנהאם הוטספר, וכילד ראה את קבוצתו זוכה בגביע האנגלי בשנת 1901. טוטנהאם הייתה אז בליגה מחוזית, מחוץ לליגה המקצוענית, וצ'ארלי, כך קראו לידידי החדש, נצר בלבו את שבריר השנייה שבו החזיק הקפטן בחולצה הלבנה את הגביע, גם במחנה השבויים הרחוק והמנוכר. "אכלתי שם מצוין", סיפר צ'ארלי, "יותר טוב בהרבה מהאוכל של אמא שלי בבית. אבי היה מובטל ואכלנו בשר רק פעם בשבוע. אתה שואל למה ברחתי? פשוט רציתי לדעת מה קורה במשחקי הליגה המיוחדת לשעת מלחמה, ובעיקר אם ארסנל הפסידה".

בגיל 21, ואחרי שהות של חודשיים בבירה הבריטית, לונדון הייתה עיר לא מפוענחת  ומלהיבה עבורי. כמו הקופאי בגרמניה בשנת 1917 , גם אני לא מצאתי את ידי ואת רגלי בנפתולי המשפטים הסבוכים שצ'ארלי הנפיק במהירות עצומה, בתוך ענני העשן וריח האלכוהול. אבל את המסר העיקרי שלו הבנתי מיד, והוא התעצב תוך כדי שיחה ארוכה לתשתית איתנה של הידברות שוטפת בינינו. האיש שנא את ארסנל יותר משאהב את טוטנהאם, המכונה גם ספרס. הרי לכם איש לרוחי, מדביק טפטים הקורא לעצמו DECORATOR  , מצביע מובהק, אוטומטי, עבור ה"סוציאליסטים" אבל מחזיק בדעות שמרניות קיצוניות בכל הנושאים, אבל בכל זאת אדם עקרוני המתעב את היריבה העירונית וחי את כל כישלונותיה עוד יותר מאשר הוא חוגג את הצלחותיה של קבוצתו, שהייתה אז בשיא תהילתה. בתחילת שנות השישים צ'ארלי כבר היה עייף ורגליו בקושי נשאו אותו, ולכן הפסיק ללכת למשחקי טוטנהאם באיצטדיון היפה שלה, וייט הארט ליין. אבל ארסנל נשארה בעיניו האויב האולטימטיבי, וההומור הסלחני שבו התייחס לשוביו הגרמנים נעדר לגמרי מיחסו ל"תותחנים", כפי שמכנה אותם חברי אבי מלר.

12 שנים לפני שפגשתי את צ'ארלי עמדתי שעה שלמה מול לוח המודעות הענקי ברחוב המלך ג'ורג' במרכז ירושלים, בדיוק מול ביתי, והתבוננתי במודעה הלחה עדיין שבישרה לתושבי עירנו על הדרבי בשבת. בית"ר הייתה המארחת, ומעל שמות שתי הקבוצות התנוסס סמל המנורה והמלים ברית תרומפלדור בארץ ישראל. האיות תרומפלדור במקום טרומפלדור לא היה מקרי, ושימש מעין תירוץ להכללת שמו של סוציאליסט מובהק כמו גיבור תל-חי בשמה הרשמי של אגודת הספורט של הימין הפשיסטי-כך לפחות חינכו אותנו לראות את פני הדברים.

בספרי "אדום צהוב שחור" שיצא לאור בשנה שעברה, מתוארים משחקי דרבי רבים בשנות החמישים על רקע היריבות הפוליטית בין שתי האגודות, אבל קשה להעביר לקוראים, מבעד למסך המעובה שגרם הזמן הארוך שעבר מאז, את התחושות שניעורו בי כאשר בהיתי בסמל של בית"ר. המנורה שלהם סמלה בעינינו את הפשיזם הישראלי, את החלומות שלהם לשבור את ההסתדרות ולשים קץ להגמוניה של תנועת הפועלים. בכלל לא קלטנו אז שאת פצצת הזמן מתחת לדגל האדום מניח דווקא המנהיג שלנו דוד בן-גוריון, אבי הממלכתיות והצבאיות הממלכתית, הורס זרם העובדים בחינוך והאב הרוחני של שמעון פרס ואנשיו, שהפכו את תנועת העבודה למעין גילדה לשימור האינטרסים של מעמד המנהלים, ולהבטחת הניוד של אנ"ש מהסקטור הציבורי למשכורות עתק בסקטור הפרטי.

במשחק עצמו הפסדנו 4-1 , אחרי שמנש כהן ז"ל הבקיע שער יתרון להפועל בדקה הראשונה. זה היה הדרבי הראשון שלי, אחד מעשרות רבות, ובעצם היציאה ראשונה שלי מהחממה האדומה לתוך עולם המציאות הירושלמי אפוף השינאה, הדלות, המרירות וההערצה העצומה למנחם בגין. ה"חממה" הייתה טוטאלית: המימסד השלטוני, המימסד ההסתדרותי, "דבר", "דבר השבוע", "דבר לילדים", "דבר הפועלת", התנועה המאוחדת, ספרית הפועלים, האחד במאי, ה"אינטרנציונל", "תחזקנה" (המנון תנועת העבודה), בית חינוך לילדי עובדים, תיאטרון ההסתדרות "האוהל"  ועשרות הסיפורים של אמי על הבחרות הסוציאליסטית של ימי המנדט, תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית שלה, אודות השינאה העמוקה שהיא וכל חבריה רחשו לבית"ר.  הורי האמינו, גם נוכח עובדות שסתרו את התיאוריה, ש"הרביזיוניסטים רצחו את חיים ארלוזורוב שלנו ביוני 1933", התגאו בתיגרות הרחוב שלהם עם הבית"רים ש"לבשו מדים כמו של נאצים" ואמי זרקה מביתנו בנחלת אחים מתרימים של קרן הברזל של האצ"ל, למרות האיומים הגלויים והסמויים שהם השמיעו באוזניה.

אבל במגרש ימק"א של עונת 1950-51 היינו מבודדים. על כל תשעה בית"רים היה שם אוהד הפועל אחד, ושם למדתי שהעיר הזאת איננה שלנו, ולא תהיה כזאת לעולם. אז איש עוד לא חלם אפילו על ההתחרדות העמוקה של העיר שפגעה בסופו של דבר יותר בבית"ר מאשר בנו, אבל בשכונות הוותיקות של העיר, זכרונות, נחלת אחים ונחלת ציון, שכונת הבוכרים, כרם אברהם ומחניים שלטה תנועת החרות. מפא"י הייתה אולי המפלגה הכי גדולה בעיר, אבל שלטונה היה רופף ומועצת הפועלים שאותה ניהל אבי, לא הייתה חזקה כמו בחיפה האדומה. אבל ההמונים של בית"ר ראו בנו את השלטון, את מוקד העוצמה הכלכלית והחברתית, והשינאה הייתה מעמדית ובמידה ידועה גם עדתית, למרות שרוב השחקנים שלנו היו מזרחים.

בשנת 1956 הסתמן שינוי במגמה. מבצע סיני באוקטובר-נובמבר באותה שנה הביא לרגיעה ביטחונית יחסית, והשילומים מגרמניה הצטיירו כהצלחה פוליטית וכלכלית של מפא"י.  המרד של בגין בשילומים היה כישלון חרוץ. ההמונים נהרו עדיין לנאומיו בכיכר מנורה במרכז ירושלים, והם באמת היו מופע בידור פוליטי אדיר. רוב מארגני האסיפות שלו השגיחו על הסדר גם במשחקי הבית של בית"ר בימק"א, אבל גם הם לא התייחסו ברצינות להבטחות של בגין ש"בעוד 17 יום יבוא הקץ לשלטון מפא"י". מאז הניצחון הגדול בדרבי, 0-3 שקדם לעלייתה של הפועל לליגה הבכירה, השתנה היחס המספרי ביציעים למשהו כמו 6-4 לטובת בית"ר. בשנת 1957 עלתה הפועל לליגה הלאומית (הבכירה) ושהתה שם עשרים שנה, מתוכן 11 שנים בלי  בית"ר. משחקי הדרבי היחידים בשנים האלה היו במסגרת הלא מחייבת של גביע העצמאות. ברובם ניצחה הפועל. אחי עוזי ברעם, לימים שר התיירות מטעם מפלגת העבודה, נוהג לומר שהדרבי הכי סוער היה דווקא בשנת 1965, ובית"ר כלל לא השתתפה בו. הפועל ירושלים שיחקה נגד מכבי חיפה על כל הקופה: מי שתפסיד, תרד לליגה הארצית, ואלפי בית"רים הופיעו למשחק, התמקמו ביציע הצפוני ועודדו את חיפה.

אני חייתי אז בלונדון, וחוויתי את המשחק מבלי לראות אותו דרך עיניהם של שני אחיי. חיפה הובילה 0-2 , הבית"רים השתוללו משמחה, אבל בדקה ה-75 הקטין הבלם שלנו, רחמים חנוני, את התוצאה. בארבע הדקות האחרונות הבקיע צבי סינגל שני שערים כמעט זהים, ניצחנו 2-3, הבית"רים הלכו לבתיהם אבלים וחפויי ראש וריקודי האושר בקטמון נמשכו שעה ארוכה. כל הקריאות והשירים התייחסו לבית"ר, לא למכבי חיפה האהובה בעירנו, שירדה ליגה אחרי ההפסד בקטמון. אני מכיר כל שנייה במשחק הזה בזכות מכתב של תשעה עמודים שקיבלתי מעוזי, ומאות שיחות עם אחי הצעיר מנחם ועם אוהדי הפועל מכל החוגים ומכל הגילים. זהו המשחק שעיצב את יחסם של אוהדי הפועל לבית"ר, והחוויה הקהילתית עברה בגילגול קולקטיבי יונגיאני גם לדור הילדים והנכדים. מלחמת ששת הימים ביוני 1967 מצאה את מחנות האוהדים בעיר שווים בגודלם ובלהטם לקבוצות שלהם. דור שלם של ירושלמים שלמדו בתיכון בשנים 1957 עד 1976 הפכו לאוהדי הפועל לא מסיבות פוליטיות אלא ספורטיביות. היא הייתה הקבוצה הבכירה בעיר ושיחקה נגד כל הגדולות כאשר בית"ר השתעשעה עם מכבי רמת עמידר והפועל צפת. אבל בית"ר, הנחותה מבחינה טכנית, שיחקה לעיני אלפי אוהדים שהמשיכו לשמור אמונים לקבוצתם ולחלום על בגין בשלטון.

בקיץ 1968 עלתה בית"ר לליגה הבכירה, אבל הפועל הייתה דומיננטית והגמונית עד מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. בעונת 1972-73 זכתה הפועל ירושלים בגביע המדינה במשחק גמר חד-צדדי בבלומפילד נגד אלופת המדינה, הכח רמת-גן. זה היה התואר הראשון בתולדות העיר והפועל הגיעה גם למקום השלישי בטבלת הליגה הבכירה, אחרי שבית"ר "מכרה" משחק בימק"א להפועל תל-אביב כדי שהיריבה העירונית לא תהיה שנייה. אלפי בית"רים הריעו לשער של שייע פייגנבוים, אירוע חסר תקדים שגם לא היה לו המשך בתולדות היחסים בין בית"ר לאדומים מתל-אביב. הזכייה בגביע הייתה אירוע שיא בתולדות הפועל ירושלים, התואר הראשון והאחרון. אחריו באה מלחמת יום הכיפורים, המהפך בשנת 1977, התמוטטות מוסדות תנועת העבודה בירושלים, הבעלות הפרטית של אנשי הון בינוני שהפכו לאנשי הון קטן, והמפה הדמוגראפית החדשה של העיר.

התהליך היה איטי והדרגתי, והיריעה כאן קצרה מכדי לתאר אותו בפרוטרוט. ב-23 השנים של משחק בקטמון, דרום ירושלים, הצליחה הפועל להכות שורשים בשכונות החדשות והישנות בדרום העיר, וללקט מסביבה המוני ירושלמים בלי זיקה הכרחית לתנועת העבודה.  בשכונות רחביה, בקעה, טלביה, קטמון, הקטמונים והמושבה הגרמנית היה להפועל רוב עצום עד לפני כמה שנים. הן עדיין מאוכלסות באוהדים פאסיביים של הקבוצה שרוצים ביקרה, אבל לא ישובו עוד ליציעים המנוכרים בטדי. בשכונות הבית"ריות הוותיקות התחוללה התחרדות מאסיבית, שרוקנה אותן מאוהדי כדורגל פעילים. ההתחרדות היא טוטאלית וגם טוטאליטארית, למרות שגרים שם לא מעט לובשי שחורים שמציצים ביום ראשון בסתר במדורי הספורט של העיתונות חילונית כדי לראות "איך יצאה בית"ר".

אבל בשכונות החדשות שנבנו בשטחים הכבושים יש רוב גדול לימין הפוליטי והדתי לאומני, וגם לאוהדי בית"ר. ההגירה החילונית מירושלים לשפלה גרעה אוהדים לא מעטים מהמצבת של בית"ר, אבל אנחנו הפסדנו הרבה יותר, אולי פי חמישה מבית"ר. גם הניעות החברתית, ההשכלה הגבוה, הנסיעות לחו"ל, הדרכים החלופיות לבלות את שעות הפנאי פגעו בעיקר בהפועל. במשחקי הדרבי האחרונים שנערכו בטדי בשנות התשעים ובתחילת העשור הזה, היה שוב לבית"ר רוב עצום ביציעים, שכמוהו לא חווינו מאז ראשית שנות החמישים.

מאז איבדה הפועל את קטמון בתחילת שנות שמונים, התחיל תהליך של ירידה הדרגתית, שלווה בשקיעתה ואחר כך בהתמוטטותה של מפלגת העבודה בעיר. די אם אציין, שבבחירות האחרונות למועצת העיר בת 31 החברים, לא נבחר אף נציג ממפלגת העבודה.

שני המאפיינים העיקריים של המצב הנוכחי ביחסי הכוחות בין שתי האגודות הוותיקות בעיר הם איצטדיון טדי ומספרם ההולך וגובר של אוהדי בית"ר שאינם ירושלמים. בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים היו כמה מהפכים ביחסי הכוחות בעיר. הפועל ניצחה בכמה משחקי דרבי, וכאשר חנכו את טדי ברוב עם ועדה, הפועל מצאה את עצמה שוב כקבוצה היחידה בליגה הבכירה. אבל הפסדנו 3-0 להפועל תל-אביב במשחק איום ונורא, ועברנו עונה נוראית לאורך כל הדרך.

בית"ר, שאליה חזר אלי אוחנה מההרפתקה האירופית המגוונת שלו, עלתה בקלות לליגה הבכירה. מאז עברו 13 וחצי שנים, ומעולם לא ניצחנו את בית"ר בטדי, לא בליגה ולא בגביע. למען האמת, ההגמוניה הבית"רית ההדרגתית התחילה כבר כאשר הם זכו בגביע המדינה בשנת 1976 ושוב בשנת 1979 ובאליפות בשנת 1987.  אבל התהליך לא היה חד-משמעי כל כך.  הפועל הקהילה אלפים לכל משחק דרבי גם אחרי שאיבדנו את קטמון בשנת 1981. אבל בטדי נהרס הכל.

בית"ר של טדי לקחה שלוש אליפויות, והתנחלה בלבותיהם של כל אנשי הליכוד ברחבי הארץ. אלפי אוהדים נוהרים למשחקיה שלבית"ר בעיקר מערי הפיתוח בדרום וערי הלוויין במרכז הארץ. הפועל עברה לידיהם של שני אנשי עסקים לא מזהירים שרבים ביניהם כל הזמן, מזיקים לקבוצה ומכרסמים בהדרגה במוראל של האוהדים. אבל בית"ר היא עתה הקבוצה של הידוענים, של שרי הממשלה ושל בעלי ממון. תחושת הקיפוח המסורתית שבאה לידי ביטוי בקריאות "אבל בהסתדרות" עדיין קיימת, אבל אין לה בסיס במציאות, פחות או יותר כמו האנטישמיות בפולין נטולת היהודים.

לכן אין ערך גדול להצלחות נקודתיות. הפועל הגיעה לפני כמה שנים לגמר הגביע, ונהנתה מקהל אוהדים גדול יחסית עד לפני שנתיים, שחלק ממנו הגיע אלינו מהכדורסל. אבל גם מנצ'סטר סיטי ניצחה את מנצ'סטר יונייטד 1-5 לפני כמה שנים, וזה לא קידם במאומה את ההגמוניה שלה בעיר. בית"ר, אם לא תאבד את עצמה לדעת, היא הקבוצה של העיר,ואילו אנחנו נשארנו רק אשליה של שפיות ומצבה חיה לעולם שהיה וקרס.

כאשר בנו את טדי הבעתי תיעוב כלפי האיצטדיון היפה כבר ביום הראשון. מבחינתי זה היה מעין מעשה הונאה, שלא פיצה אותנו על אובדן המבצר הבלעדי בקטמון. טדי קולק סימל את אחדותו של המרכז הלאומני עוד לפני שזה קרם עור וגידים מבחינה פוליטית. הוא היה אהוב על הבית"רים, כיוון שלא היה מזוהה עם שום סמל של תנועת העבודה. יורשו, אהוד אולמרט, כבר היה בית"רי מלידה, אבל נטע זר בירושלים. זה לא מנע ממנו להסתובב ביציעי טדי בתחושת אדנות שהפעם היה לה כיסוי בזירה הפוליטית ובתשתיות של ירושלים. הפועל נשארה זיכרון קולקטיבי עמום, נוסטלגי אבל מריר, לאלפי ירושלמים בעיר ומחוצה לה. היא גם שביב של תקווה אשלייתית, שיש גם ירושלים אחרת, של הסינמטק, של בתי הקפה במושבה הגרמנית, של אינטיליגנציה חילונית מתונה ודעתנית. הפועל היא קבוצה יהודית-ערבית, בעיר המאופיינת ב"מוות לערבים" הנקלה של אוהדי בית"ר. היא ישות חילונית, שמאלה מהמרכז, בעיר גזענית ומתחרדת. יש לה קהל אוהדים נהדר, הסימפטי ביותר בארץ, ואוהדים של קבוצות אורחות יושבים בנחת ליד האוהדים שלנו, ומעודדים את קבוצותיהם.

וצ'ארלי שלי היה מתחלחל לשמוע, מזבולו הרחוק מעל לעננים, שאפילו השינאה הישנה היא חסרת טעם היום. בתחילת מרץ מצאתי את עצמי תומך בכל לבי בבית"ר של אלי אוחנה החביב עלי נגד מכבי תל-אביב הקלינגרית. הבסיס הרעיוני לאיבה הישנה נעלם, כי אין תנועת עבודה, ואם יש אני לא שייך אליה, אלא לשמאל העיקבי היהודי-ערבי. מה שמבדיל בינינו לבין בית"ר, ועל כך גאוותי, הוא היחס לערבים. ואני מתכוון במפורש ליחס האוהד שלנו לעומת הגזענות הנתעבת שלהם. הדגלים האדומים שלנו קופלו, אנחנו שרים את האינטרנציונל בעיקר באמבטיה ורק ותיקים מכירים את "תחזקנה". באחד במאי עובדים כרגיל, מנהיג מפלגת העבודה הוא שמשו האישי של ראש ממשלה מהליכוד ובוגרי תנועות הנוער, אפילו ממרצ, מצביעים בעד התקציב האנטי-חברתי החמור של התאצ'ריסט ביבי נתניהו. אז מה מותר האדום מן הבית"רי? רק ה"מוות לערבים" המחפיר שלהם, וה"אחווה יהודית-ערבית"  האוטופיסטית שלנו.

הדפס /  Print הדפס / Print