גדעון ספירו, יולי 2000

כשחזרתי מהולנד לפני שלושה שבועות מצאתי על שולחני את רשימתו המעולה של גדעון ספירו במוסף "הארץ", שגינתה את התנהגותם התמוהה של רבים מעיתונאי ידיעות אחרונות, שהתייצבו לימין הבוסים נגד עובדי הדפוס בעיתון בזמן השביתה הגדולה. ספירו היטיב להבחין בין "שאלת  נחמדותם" של השובתים, לבין זכותם לשבות מבלי שבעלי העיתון ישסו בהם כלבים, וינסו לשבור את השביתה באמצעים שהזכירו את שיקאגו בשנות השלושים. את השאלות הנוקבות שלו לעמיתיו הוא הציג בבהירות מוחלטת, שעמדה בניגוד קוטבי להשתקה של כל עמדה אופוזיציונית ברשת של ידיעות אחרונות. הפלוצקרים למיניהם, כולל העיתונאי שערך פעם את על המשמר בסיסמה "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים", תמכו בגלוי בבוסים הגדולים והוקיעו את השובתים בשפה בוטה, ממש סקאבית.

אני מכיר את ספירו כבר שנים רבות, והאתיקה של גילוי נאות מחייבת אותי להצהיר כאן, שאני רואה בו ידיד וחבר לדרך. האיש הבין היטב, שעמדתו בנושא השביתה הטראומטית של עובדי הדפוס עלולה לעלות לו ביוקר. הוא לא טעה. הבוסים החליטו ככל הניראה לחסל את הטור הפוליטי שלו בעמודי החדשות של עיתון ירושלים, ובכך בלמו קול ייחודי וחשוב. ספירו מעיד על עצמו שרק עיתונאים ספורים ב"מאפיה התיקשורתית השמאלנית" (שאיננה אלא מיתוס מגוחך), מחזיקים בעמדות אידיאולוגיות של מחנה השמאל העולמי. כמה עיתונאים, שואל ספירו, ובצדק, "תומכים באסיר המצפון מרדכי ואנונו, מתנגדים לנשק גרעיני, דורשים את פירוקו של הכור הגרעיני בדימונה, תומכים בחלוקת ירושלים לשתי בירות, בנסיגה לגבולות הארבעה ביוני 1967, בפירוק כל ההתנחלויות, בביטול חוק השבות, במתן זכויות אזרח מלאות לכל העובדים הזרים, בהחזרת הרכוש הפלסטיני שהושאר בישראל לבעליו, בהעמדתם לדין של אריאל שרון ואחרים על פשעי מלחמה בלבנון והפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים, בפיטורי שופטים שלקו בגזענות בפסקי דינם, באיסור יצוא נשק למשטרים רודניים, בתמיכה מלאה בשביתות עובדים, בחלוקה מחדש של ההכנסה הלאומית ובעד עמדות שמטרתן להפוך את ישראל למדינה חילונית ודמוקראטית מתוקנת"?. כיוון שגם אני דוגל ברוב העמדות האלה, ובנוסף להן גם חותר למדינה סוציאליסטית שתחליף את הרכושנות הקאניבלית המושלת עתה בכיפה, אין צורך לומר לכם שלבי (וגם מוחי) הם עם ספירו.

למרבה הצער ספירו צדק בחששותיו, והוא פוטר. מטבע הדברים שהטור בעיתון ירושלים היה חשוב לו מאוד, אבל ביום חמישי שעבר, אחרי סגירת העיתון, בישר לו העורך שאפילו מכתבו למערכת שבא להיפרד מהקוראים, לא יפורסם בהוראת העורך הראשי של ידיעות תיקשורת, ניר חפץ. לאורך תקופה מסויימת סבר ספירו, שהוא יזכה להגנה מחברו דורון גלעזר, שהפך לאחד מעורכי ידיעות אחרונות והתפרסם בתמיכתו העזה בבעלים נגד השביתה. גם גלעזר הוא חבר ותיק שלי. וספירו סיפר לי שהוא היה מוטרד מאוד מהרשימה בהארץ, שוחח ארוכות עם המחבר ואף הבטיח לו הגנה מפני כל התנכלות. אבל למרבה הצער, הטור השבועי של ספירו בכל זאת בוטל, והעיתונות בעיר הפכה ענייה יותר כתוצאה מכך.

אני מצהיר כאן במלוא הכנות, שהדברים שאני מפרסם כאן לא נועדו לפגוע בעיתון ירושלים. כעיתונאי, אני מייחס חשיבות רבה לפעולתם של כל העיתונים, ופוחד מאוד מהתהליך ההתקרנפות, הפחד והחשבון. עיתון ירושלים זקוק לספירו, לא פחות מאשר ספירו זקוק לבמה של עיתון ירושלים. אני מקווה שהם ישקלו מחדש את ההחלטה לבטל את הטור וקורא לגלעזר, עורך כל העיר לשעבר, להתערב בפרשה ולדאוג להחזרת הטור של ספירו על כנו. בכך יכפר מעט על התנהגותו המאכזבת והלא עקרונית, לטובת המעבידים ונגד העובדים, בעיתונו ידיעות אחרונות.

שני האינטלקטואלים הבולטים במה שקרוי במקומותינו "השמאל הציוני", מנחם ברינקר ואבישי מרגלית, דורשים מאיתנו להתיישר לפי הקווים האדומים של ראש הממשלה אהוד ברק במשא ומתן עם הפלסטינים, והופכים את ההידברות התמוהה בין יוסי ביילין לבין הסמן הימני של הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, לדוקטרינה נוקשה, המחייבת מוסרית ופוליטית את השמאל הישראלי.  בראיון מרתק ששני התאומים הסייאמיים האלה העניקו השבוע לאריה דיין מהארץ, הם דורשים מכולנו לשלם את מחיר יומרתם להחשב כאנשי שמאל, חרף העובדה המצערת, אבל הנכונה, שהם כבר שנים רבות מחצינים עמדות של אנשי מרכז טיפוסיים. הם מביעים עמדות של אנשי מרכז, גם במישור האידיאולוגי, וגם בגישותיהם הפרגמטיות לנושאים העומדים במרכזו של סדר היום הלאומי.

מרגלית מתרץ את ההטפות שלו לציית לברק בצורה עיוורת בכך, שהוא "לא מוכן להיות יותר פלסטיני מאבו-מאזן". ההתנסחות הזאת, שאיננה אלא דמגוגיה צרופה, מתעלמת לחלוטין מהכורח לפתור את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני לטווח ארוך יחסית, ולא להשאיר מוקשים כמו התנחלויות יהודיות המאוכלסות בישראלים בעלי השקפה דתית-לאומנית, והמגלים עוינות בסיסית מבנית כלפי הרוב הפלסטיני בגדה. השניים צודקים בהנחת היסוד שלהם, שהשלום איננו בא כדי לפתור סוגיות מופשטות של צדק מוחלט. אבל אין במסקנה הזאת כדי להוביל אותנו לקבלת תורת גולדה-גלילי, אותה מנסה ברק להגשים בעזרת ארצות הברית. שום גישה שמאלית איננה מחייבת אותנו להסכים לתכתיב ישראלי-אמריקאי, שנועד לגזול מהפלסטינים גם את כיבשת הרש שלהם, כלומר, את השטחים שנכבשו בשנת 1967.

הציר מרגלית-ברינקר תמיד שיקף את העמדה הרעיונית והפוליטית הלגיטימית של אינטלקטואלים ואנשי ציבור, שראו את עצמם כקורקטיבה לדרכה של תנועת העבודה מאז תחילת הכיבוש לפני 33 שנים. ברינקר תמך בהתלהבות בהתערבות האמריקאית בעיראק בתקופת מלחמת המיפרץ וסירב להפנים את העובדה שהרצח ההמוני שבוצע שם מהפצצות מן האוויר לא נועד כלל להדיח את סאדם חוסיין, אלא רק להשתית "סדר אמריקאי" באיזור האסטרטגי הזה. מרגלית רואה את עצמו כתלמידו הקרוב והאהוד של ישעיהו ברלין, איש רוח מרתק ורב-אנפין, אבל גם אינטלקטואל שלחם כל חייו נגד השמאל, אפילו השמאל המתון. אני חושב ששניהם מהווים חלק מעניין וחשוב באגף המרכזי של הציונות המתונה, ורק מצטער על היומרה החצופה שלהם לדבר בשם השמאל. לסוציאליסטים ולרדיקלים מהשמאל יש אג'נדה אידיאולוגית שונה לחלוטין, והביקורת שלהם על "משטרו המושחת של יאסר עראפת"  היא עקרונית. אין בה שום התנכלות לתהליך שלום אמיתי, אלא הבעת סולידאריות טבעית עם חברים לדיעה בתוך שטחי הרשות, שמסרבים להחליף את הכובש הישראלי ברשות מסואבת, ואת השב"כ הישראלי בג'יבריל ראג'וב.

אנחנ לא זקוקים לזוג ברינקר-מרגלית, כדי לתמוך גם בהסדר גרוע שישיג ברק, נגד הפשיזם הישראלי. אבל שום איש שמאל אמיתי לא יקריב את זכותו לביקורת נוקבת על מדינאי ימני (מכל הבחינות) כמו ברק, ולא יסכים להגן אפילו על מתנחל אחד מזעמם הצודק של ההמונים הפלסטינים. ייתכן מאוד שהתרבות הפוליטית הפלסטינית, שתתפתח עוד יותר אחרי השגת ההסכם, תציג לישראל דרישות צודקות והגיוניות גם בעתיד. האם ברינקר ומרגלית דורשים מאיתנו להתייצב אוטומטית לימין המימסד הישראלי, בניגוד לכל עקרונותינו?

ומה יקרה לשמאל, אם התהליך חלילה יתפוצץ, בגלל הקווים האדומים של ברק, שאינם אלא השתקפות של הישגי הימין המתנחל מול אוזלת ידו של השמאל? האם הכוהנים הגדולים של תנועת "שלום עכשיו" סבורים, שכולנו נהפוך לישראל גלילי קולקטיבי, ונשלח ברצון ובשימחה את ילדינו להילחם נגד הפלסטינים, לרצוח אותם ואת תקוותם לעצמאות ולריבונות, בשם הקונסנזוס הלאומי שהשניים הם חלק בלתי נפרד ממנו? טעות. אנחנו רואים בהם בעלי ברית אד-הוק בנושאים מסויימים, אבל לאיש מהם אין שום זכות לכהן כמורה הלכות לשמאל. חרף הביקורת הנוקבת שיש לי על עזמי בשארה, הוא יותר קרוב אלי מאשר ברינקר או מרגלית, ואני מקווה שכך חשים גם אנשי שמאל אמיתיים אחרים.

הדפס /  Print הדפס / Print