סיפורים

חלומות של אביב חדש

פורסם בקטגוריות סיפורים מאת admin –

סיפור לפסח

 

 

 

חיים ברעם  

 

על הבית שהדוד שלמה בנה ברחוב הירשנברג, בין נחלת צדוק לנחלת אחים, הציב איזה עשיר אמריקאי גג רעפים חדש. אחרי שנים רבות שוב משחקים ילדים בחצר, וילד חרדי יושב עתה על המדרגות, שבהן אסף בלע את ספרי "עם עובד" ושינן שוב ושוב את "זקני בית הספר בווילבאי" של טאלבוט ביינס, תרגום מיושן אבל מושך במתיקותו של הספר האנגלי דווקא מהשפה הרוסית. הילד, כבן עשר, קרא ספר באנגלית והיה שקוע כולו בעלילה, לגמרי לא מודע לעולם הישן שנמוג שנים לפני שהגיע להירשנברג.

הבית נראה יפה, משופץ לגמרי וקירות הבטון שלו נצבעו בקפדנות. הוא היה גם זר לגמרי בשביל אסף. בשנה האחרונה חדל כמעט מביקוריו, שהיו כה תכופים בעבר הלא רחוק, ברחוב השקט והמקסים הזה. כאב לו להיווכח לדעת שרק זרים גרים פה עתה, ושכל השכנים שהכיר, שהיו מיזוג ירושלמי מאוד של תימנים, אשכנזים וילידי הארץ, נעלמו וגם הוויית חייהם התאדתה ולא הותירה אפילו זכר.

דודתו מרים נהגה להכין את סעודת ליל הסדר, ואמו של אסף נחשבה רק לכוח עזר. שתיהן השתדלו לבשל אוכל יהודי ספרדי ולכנות את המנות בשמות אשכנזיים. בשבוע שקדם לליל הסדר נזכר אסף שוב בכל המוזמנים לארוחה: קרוביו של הדוד שלמה מהצד הפולני של המשפחה; אחיו ובני הדודים שלו מצד אימא. כולם היו בני תערובת מוצהרים שניסו להפיק את המיטב משני העולמות אבל קבוצת ההשתייכות האמיתית שלהם הייתה החברים מקן התנועה המאוחדת, ברחוב נרקיס הסמוך. כמעט כל האנשים והנשים שהסבו ליד שולחן הסדר של הדוד שלמה כבר נפטרו, ואלה ששרדו עזבו את העיר. אסף ואחיו הגיעו תמיד לביתה של הדודה מרים, שהדוד שלמה בנה פחות או יותר במו ידיו, כשעה לפני הסדר עצמו, ודודה מרים סילקה אותם מהמטבח בלי כעס, אבל בתקיפות שלא אפשרה ויכוחים כלשהם. ילדיה של מרים לגלגו עליה קצת בשל דבקותה במשה שרת, ויחסה העוין כלפי דוד בן גוריון. המתינות היחסית של שרת נראתה בעיניה יתרון גדול, עדות לחוכמה של מדינאי שעושה כמיטב יכולתו להימנע משימוש בכוח. בקרב המתבגרים בבית רווחה הערצה גדולה כלפי אריאל שרון ויחידת 101 שלו, ופולחן משה דיין החל כבר לקרום עור וגידים. דודה מרים שמרה על קרירות מקפיאה, ולא האמינה כלל בקיומו של כוח צבאי אמיתי בישראל, שלא לדבר על הפעלתו. "אם המצרים והסורים מאמינים שיש לנו יכולת הרתעה, זה מספיק טוב בעיני", נהגה לומר, "ברגע שנפעיל אותו הם יפסיקו לחשוש ממנו". אימא של אסף העריצה את הדודה מרים, אבל תמיד הייתה עצמאית בחשיבתה וסברה שהתרברבות הגברים בכוחם היא חלק בלתי נפרד מאישיותם, ושאין שום סיכוי לנשים לרסן אותה אלא רק להטותה לכיוונים מועילים בעדינות ובטאקט.

הביקור הקצר ברחוב הירשנברג נסך באסף יותר משמץ של עצבות, ובעיקר עייף אותו עד מוות. מותם של ארבעת בני הדודים, שהיו תמיד חלק מליל הסדר בשנות החמישים, ציער אותו מחדש בחדוּת בלתי צפויה, כאילו אירע ממש לאחרונה. איש מהם לא הצליח להגיע לגיל 70, חשב לעצמו, ואת מקומם על שולחן הסדר בהירשנברג כבשו אנשים שבקושי מדברים עברית. בפעולות בתנועה המאוחדת השתתפו רבים מילדי הרחוב מכל הגילים, אבל גם הם נעלמו לא רק ממנו, אלא מהעיר בכלל. כדאי אולי לוותר על הביקורים האלה במחוזות ילדותו, לפחות לזמן מה. שכרם יוצא בהפסדם, זה ברור, ושום דבר שיעשה לא ישנה את מהלך הדברים. היסטוריה חדשה נכתבת עכשיו, חשב לעצמו, והיא לא פחות תקפה וחשובה מאשר תולדות חיינו בשכונה. היא רק אחרת, זה הכול. עוד יבואו ימים שבהם יבקר הילד החרדי שאסף ראה על המדרגות בהירשנברג, ויראה שביתו מאוכלס באנשים אחרים לגמרי. רק דודנית אחת שלו שרדה מלילות הסדר של אז, וכמובן אֶחָיו. מוטב להרבות לכתוב על הימים ההם, אחרת יימחקו בכלל מהזיכרון המשותף של האנשים מאז, של בניהם ושל נכדיהם.

אסף הגיע לביתו והלך מיד למיטה. בחלומו הוא הגיע באוטובוס בין-עירוני למרכז העיר, ובנו הצעיר קידם את פניו בקטע ברחוב המלך ג'ורג' שבין רחוב בארי לרחוב המעלות. החלום היה משכנע ומוחשי, ורק בבוקר נזכר אסף שאין במקום הזה תחנת אוטובוס כלשהי. בנו לקח אותו לבית שלא הכיר, אבל ידע שזה בעצם ביתו, והראה לו בגאווה את הפרחים שקנה "לכבוד אימא". אסף  היה סקרן לדעת אם בנו התכוון לסבתא שלו שכבר נפטרה, או שמא לאִימו. את החידה הזו כבר לא יפתור לעולם. כאשר ניסה לספר את החלום לבנו קטע אותו הנער באמצע המשפט, ושרבב סיפור שאיננו ממין העניין.     

למחרת התעורר אסף, הציץ מבעד לחלון והבין שמזג האוויר נפלא, בדיוק כפי שהבטיח החזאי מהטלוויזיה. הוא כבר שכח שרק אתמול נשבע לעצמו לא לצאת עוד לטיולים בשכונה לבדו. מצפה לו יציאה נהדרת וקלילה, ורק לבישת הבגדים שחיכו לו על מסעד הכיסא נראתה כמו מעמסה מיותרת. אורית קיפלה הכול בסדר מופתי, והסדר היה חביב עליו למרות הסיסמאות האנרכיסטיות בזכות התוהו ובוהו, שנהג להפריח מעת לעת. אבל כאשר מתח את זרועותיו כדי ללבוש את חולצתו האדומה חש כאבים עמומים, אבל מרגיזים ומשביתי שמחה. גם המכנסיים הוכחו כאתגר קשה, שכן היה עליו להפעיל גם את הידיים וגם את הרגליים. מזל שאורית ישבה לה בבית קפה בעיר, ולא ראתה את עוויתות הכאב שלו. כל ביטוי של סבל הרגיז אותה, מחמת חוסר האונים שלה לעזור לו. אבל עתה היה הבית ריק מאדם, והוא הרשה לעצמו להיאנח בקולי קולות ואפילו לקלל. הקללות הקלו עליו, אבל לעתים גרמו לו לחוש נחוּת, כאילו היה הקבצן מהמלך ג'ורג' שסבל מתסמונת טוֹרֶט וקילל ללא הרף את העוברים והשבים. רק הבית האפלולי למחצה הגן עליו מפני המבטים בחוץ, כך חשב, ובכל זאת נמשך מאוד לשוטט שוב ברחוב, ואולי לקרוא ספר בגינה ברחוב רמב"ן. תמיד טען שהגינה היא בעצם שטח כבוש, מוצפת ממש בנשים חרדיות צעירות ובטפּן ונראית כמו "מתנ"ס בהתנחלות". אבל הפמיליאריות שלה עדיין שבתה את לבו. הוא ביקר שם עם הילדים במשך שנים רבות וממילא נהג להתבונן בעירו מבעד לאספקלריה של העבר. עתה, כאשר ישב על הספסל הירוק ליד הנדנדות, דימה לראות חברים וחברות של הוריו, שכולם נפטרו כבר לפני שנים רבות. אפילו האנגלית הברוקלינית של הנשים הקולניות מאוד לא שיבשה את הזיותיו המתוקות.

כעבור שעה קלה שמח מאוד לראות לידו אישה חילונית לגמרי, מתנאה במכנסי ג'ינס כחולים ומפיצה ניחוח עדין של ארוטיות מובנת מאליה. היא הכירה אותו מפגישות הורים בבית הספר החילוני במרכז העיר, וניגשה אליו מחויכת כולה. הוא שמח לקראתה כאילו היו ידידים ותיקים; למעשה רק החליפו מנוד ראש ידידותי באולם הספורט של בית הספר, שבו נערכו רוב הפגישות. "לא הייתי בטוחה שזה אתה", אמרה, "יש משהו בהבעה שלך, כאילו אתה בתוך חלום, או סתם הוזה". אסף רק חייך. רצה לומר שהוא תועה בדרכי החיים, אבל זה נשמע לו מליצי מדי. הוא קם וקנה לשניהם אספרסו בקיוסק הסמוך, ואף הצליח להתחמק מאחד הלקוחות שביקש לשוחח איתו. האישה סיפרה שהיא חיה לבדה לסירוגין, שבְּנָה יהיה אצל אביו הנשוי מחדש בחג, ולכן החליטה לנסוע ללונדון כדי "להתחמק ממועקת ליל הסדר שאותו תיעבתי תמיד". אסף רק חייך, בקצת פיזור נפש שגרם לה לחשוב שאין לו חשק להקשיב לדבריה. אבל זה לא היה מדויק: הוא פשוט לא הזדהה עם הניכור מחג הפסח, שאותו אהב משחר ילדותו. מה שהיה פעם נעלם, חשב לעצמו, אבל הוא מופנם בתוכו עמוק, ונשאר חלק מחייו. האישה הלכה לה, קצת נעלבה אולי, אבל הוא שאב כוח מהעובדה שהניכור שהיא הִדִיפָה לא חדר אליו. האביב בפתח, חשב לעצמו כפי שנהג לעשות בכל שנה, וגם חיי שעה קרויים חיים.

 

                                                                              חיים ברעם

 

                                                                      

 

 

 

 

החיים הטובים

פורסם בקטגוריות סיפורים מאת admin –

כל העיר, 22 אפריל 2011. סיפור לפסח

החיים הטובים

חיים ברעם

בתחילת שנות השמונים ניסה דרור להשתחרר מתחושת המחנק שאחזה בו דווקא אחרי גירושיו, ונמלט ללונדון לכל חג הפסח. הוא החליט וביצע, והנחישות שהפגין נסכה בו קורת רוח, שפוגגה במקצת את המיאוס הקיומי ששלט בתודעתו באותה תקופה. תמיד אהב את ליל הסדר, וכאשר נענש בצבא ונשאר במחנה לחג חווה אומללות איומה וגם שִנאה קשה לכל מפקדיו, שלא נעלמה אפילו עשרות שנים אחרי שהשתחרר.
אבל לקראת הפסח של 1983 קלט שליל הסדר יהיה עינוי גדול ומתמשך. הוריו כעסו מאוד על הגירושים וילדיו העדיפו לנסוע עם אשתו לשעבר לבית הוריה. הוא שיתף את הוריו בתוכניות הנסיעה שלו רק כאשר היה כבר בשדה התעופה בלוד. דרור העמיד את כולם, גם את עצמו, בפני עובדה מוגמרת והמחיש לעצמו שיש לו שליטה מוחלטת על חייו. כל זה גרם לו אושר רב. הוא נסע לעשרה ימים, בלי סדר יום, בלי התחייבויות, ולא הודיע דבר לידידיו באנגליה. הניכור כלפי כל העולם דווקא קירב אותו לעצמו, והוא הבין שלונדון יכולה לספק את כל צרכיו: קולנוע משובח, מוסיקה, אוכל הודי, התבוננות ממושכת בנהר בעיירה ריצ'מונד האהובה עליו, כדורגל, נסיעות ארוכות ברכבת עם ה"גארדיין" וביקורים לא מתוכננים באתרים שבהם לא שהה בעבר, לעתים מתוך גחמה של רגע.
במלון הקטן בסוויס קוטג', צפון-מערב לונדון, הוא התקבל בחום כבן אובד, אבל אחרי שקיבל את המפתח היה ברור שאיש לא יטריד אותו עוד. מהחלון לטש עיניים בכנסייה העתיקה בבֶּלסייז סקוויר, אפופה קיסוס ומטפסים, גדולה אבל גם שכונתית מאוד, ושקע ברגיעה מוחלטת, כמעט סופנית, עד שלעתים דימה שחייו אוזלים ממנו בנעימוּת מוזרה שהופכת את כל החוויה לדמוּית-חלום. דרור הכיר כל עץ בשכונה, ושמח להיווכח שהפריחה הקדימה השנה. בעוד כשעה יפסע לאורך איטון אווניו, וישתה קפוצ'ינו בבית הקפה האיטלקי בפינת פינשלי רוד. אחר כך ירד במדרגות הנעות לרכבת התחתית ויחפש סרט ומסעדה במרכז העיר. בביקוריו הקודמים חשב לעתים שהוא לא מרגיש שלונדון נמצאת בכלל בחוץ-לארץ. היא מוכרת מדי, השפה שגורה על פיו, הריחות, האוויר מקנים לו תחושה של בית. אולי כדאי לנסוע פעם למקום אחר ולא לשוב ללונדון כמו סוס לאבוסו. אבל בכל שנה הוא הקפיד להגיע דווקא ללונדון, ועתה כבר זנח את התהיות ונהנה מעצם האהבה הגדולה שהוא רוחש לעיר, מבלי לצפות לתגמול כלשהו.
הפעם חווה רק אושר צרוּף, בלי חיבוטי נפש מיותרים. בבייקר סטריט זנח את הרכבת ועלה על אוטובוס אדום בואכה בריקסטון. לא היה לו מה לחפש בפרוור הדרומי והוא לא הכיר שם אף אחד. האלמוניות היטיבה עימו, והוא הסתפק בקנקן תה מעולה ובעוגת תפוחים שהוגדרה בתפריט כמאפה מג'מייקה, אבל טעמה היה אנגלי-פרולטארי, בדיוק כמו העוגה ליד איצטדיון הכדורגל באפטון פארק. בעבר היה מותר לעשן בקומה העליונה באוטובוס ובשנות השישים טיפח דרור ידידות עזה עם מורה לספרות ולשי, ספק הומו, שאיתו נסע בכל בוקר מצפון לונדון לקנסינגטון בקו 28. למורה קראו טרבר דיוויס ודרכו הגיע דרור למיטב המשוררים הקלאסיים של אנגליה ותוּעל גם לתומאס הארדי ולאלדוס האקסלי. ממנו למד לקרוא את שבועון השמאל "ניו-סטייטסמן" בכל יום שישי, ודיוויס הזמין אותו גם למפגשים של ותיקי הבריגדה הבינלאומית, שלחמו בספרד נגד הפשיזם. על תפקידו באותה מלחמה הוא לא הִרבה לדבר, אבל תמיד התלונן על המריבות הפנימיות בין הלוחמים למען הרפובליקה ולא חסך ביקורת גם מהטרוצקיסטים, שלהם שמר טינה מיוחדת. האם היה חסיד של סטאלין? דיוויס מעולם לא הודה בכך. בדרך כלל ירד דרור מהאוטובוס תחנה אחת לפני הוולשי אבל פעם החליט המורה לרדת בנוטינג-היל גייט ואז הבחין דרור לראשונה בצליעה שלו, אולי תוצאה של פציעתו במלחמת האזרחים האיומה. יום אחד נעלם מקו 28, וגם לפגישות של ותיקי הבריגדה בקילבורן לא הגיע עוד. הוא נעלם מחייו של דרור לפתע, בדיוק כפי שהגיח אליהם משום מקום. עשרים שנה מאוחר יותר, בבית הקפה הדלוח אבל הביתי כל כך בבריקסטון, התגעגע אליו דרור בפעם הראשונה, ואולי אף האחרונה.
את הדרך חזרה עשה באוטובוס, פקקי התנועה הרבים גרמו לנסיעה להתארך מאוד, ודרור אהב כל רגע. המתיקות המרירה ואבק הבדידות שהתלווה אליה קסמו לו מאוד. הוא הבין את סודה המיוחד של לונדון, שהיה שמור רק בשבילו. היא תמיד סימלה את החירות לבחור את דרכו לבד, בלי להתייעץ עם אף אחד ומבלי למסור דין וחשבון לאיש. דרור אמנם הגיע ללונדון לביקור קצר, רק לחג הפסח, אבל הוא קיבל שם את מנת הסם שהייתה דרושה לו כל כך. לא לחינם קוראים לפסח חג החירות, חשב דרור, בחג הזה אני חופשי ומאושר.
ליד דלפק הקבלה במלון הבחין דרור במכר מירושלים, ורוחו הטובה נטשה אותו באחת. האיש היה טרחן גם בימים כתיקונם, אבל עתה יעכיר כל מגע איתו את השלווה, שבעבורה נסע ללונדון. דרור צִמצם את כל יישותו וחמק לחדרו. נראה שאצטרך להתקיים כאישיות ממוזערת לאורך כל ימי הביקור, חשב לעצמו בחמיצות, אבל הנבואה הרעה הזו התבדתה. האיש איכשהו נעלם כלא היה. אולי היה זה יומו האחרון בלונדון, אבל דרור ניצל.
את ליל הסדר בילה דרור במסעדה הודית בבייזווטר, שכונת מגוריו האהובה באמצע שנות השישים. הוא הזמין את שכנתו לשעבר גרייס ג'ונס, שעדיין גרה באינוורנס טראס הסמוך למסעדה. הוא זכר אותה כיפהפייה זוהרת, שאביה היה ולשי ואִמה הודית, אבל עתה נראתה כמו קשישה הזקוקה מאוד לטיפול שיניים. החיים בדלות יחסית לא היטיבו עימה, אבל היא שימרה את נימוסיה הטובים ואת החן המיוחד שלה. דווקא היא העלתה באוב את לילותיהם הסוערים בדירת הגג שלה, אבל לשניהם היה ברור שכל זה היה נחלת העבר. גרייס הייתה הדיירת האחרונה בבית הדירות הגדול באינוורנס טראס, והיא חיכתה לצו פינוי שעלול להגיע בכל רגע. הבית יהפוך למלון בינוני לתיירים, ואיש לא יזכור את הגברים והנשים מכל העולם, שהוא היה פעם מרכז חייהם. גרייס זכרה את כולם, וליל הסדר כאילו נועד להנציח את שמותיהם: טרבר כריסמאס היגר לאוסטרליה, לונה ג'ונס היפה נישאה וחזרה למערב אנגליה, הלן היוונייה נרצחה בידי חבר קנאי, ליז דודס ננטשה על ידי חברה, הקומוניסט העיראקי שהתיידד גם עם דרור, וחיה עם אנגלי שמבוגר ממנה בארבעים שנה. הקהילה הקטנה שלהם התפזרה לכל עבר, וגם השריד האחרון, גרייס ג'ונס, אינה דומה עוד לעצמה.
כשחזר דרור ללונדון מקץ שנה וחצי כבר נעלם השלט הקטן עם השם "גרייס ג'ונס" מלוח שמות הדיירים, שמקץ שנים נעקר לגמרי ממקומו. אולי באמת עברה לעיירה הקטנה ליד קרדיף, ששם התגוררה דודתה הוולשית. הפגישה איתה בערב פסח 1983 הייתה גם פרידה סופית, וכבר אז הבין דרור שהוא נפרד בעצם גם מעצמו, ומהעולם שהיה פעם חלק ממנו. התחושה הזו עוד העמיקה כעבור שלוש וחצי שנים, שאביו נפטר ודרור קלט שלעולם לא ישמע עוד את קולו הערב בליל הסדר, ושייתכן שוויתר יותר מדי בקלות על חג הפסח במחיצת הוריו. לא קל להמחיש לילדים שגם דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם אינם אלא רגעים חולפים שיעברו במהירות כה עצומה, חשב דרור, וקשה לנו להבין שגם אנחנו נישאר רק זיכרון רחוק כאשר ילדינו ונכדינו יחגגו את ליל הסדר. אבל זה יקרה בוודאות מוחלטת בימים, שהם אולי רחוקים עתה מתודעתנו, אבל בכל זאת יגיעו עד מהרה.
חיים ברעם

טורף יוסף, אוקטובר 2001

פורסם בקטגוריות סיפורים מאת admin –

יוסף ישב לו נטוע בכסאו ליד החלון, ובחן בלא חמדה את העוברים והשבים. בשבת אחר הצהריים היה הרחוב כמעט ריק, ויוסף ידע שרק בעוד שעתיים ידשדשו כמה זקנים לבית הכנסת של החלבים בשכונה. הוא הסתתר מאחורי הווילון הירוק שסבא שלו הביא מכורדיסטן לפני שנים רבות מאוד, ופיג'מת הפסים קצת העיקה עליו, מחמת הבושה. קרא עוד…

אפטון פארק, מאי 2010

פורסם בקטגוריות סיפורים מאת admin –

בערב סתווי של אוקטובר 1962 הגעתי בפעם הראשונה לאפטון פארק, למשחק ליגה של וסטהאם יונייטד נגד קבוצת פאר שהדרדרה מאז, ברנלי.   שום דבר ברקע שלי לא הכין אותי לחווייה הזאת. קרא עוד…

מלך הפאלפל

פורסם בקטגוריות סיפורים מאת admin –

ביום חורף רטוב ועגמומי יצאתי מהצגה יומית בקולנוע "עדן" ברחוב אגריפס. ויוויאן לי האהובה עלי כל כך בדיוק התאבדה על גשר ווטרלו ופטרה את רוברט טיילור האריסטוקרט מהמשא הכבד של עברה המעיק כזונה לשעת דחק. קרא עוד…

מותר האדום-דרבי בירושלים

פורסם בקטגוריות סיפורים מאת admin –

תחילה כינו האירופים, שחיו בשנות העשרים של המאה שעברה, את מלחמת העולם הראשונה בשם היומרני, "המלחמה הגדולה", THE GREAT WAR. אחר כך תכפו הצרות, ההפיכות, מלחמות האזרחים והרס חבר הלאומים, ופרצה גם מלחמת העולם השנייה. קרא עוד…

הצום, ספטמבר 2010

פורסם בקטגוריות סיפורים מאת admin –

כמה שעות לפני תחילת הצום ביום הכיפורים של שנת 1976 ניגש אלינו הרס"פ מישל אדרי ובישר לנו שהמטבח יהיה סגור לפי "הוראת הרב הצבאי הראשי". היינו עייפים ומאובקים, והעדפנו לשתוק. קרא עוד…