תקוות גדולות, דצמבר 2000

אחרי שבנימין נתניהו שילם את מחיר ההתנשאות האשכנזית שלו על ש"ס, כאשר ניסה ללא הצלחה לאלף אותם לנהוג כרצונו, למד ציבור המעריצים החדש שלו בתקשורת, שהוא אולי לא כזה גאון. ברור שהוא לא השתנה, ושביבי החדש הוא מוצר יחצני, בדיוק כמו שוקולד עם ציור של פיקאצ'ו. קשה להאמין, אבל האיש חזר על כל השגיאות שאנשי "תנועת העבודה", עשו עם הציבור המזרחי במשך יותר משנות דור.  זה טבעי בעיני שבתוך תאצ'ריסט כמו נתניהו חבוי גם גזען לא מודע. בכך הוא לא שונה מיריביו לשעבר למנהיגות המדינה. אני כותב "לשעבר" בהנאה רבה, כי מביבי נפטרנו לזמן מה, אולי כדי להתייצב מול הוודאות, שיבואו גרועים אפילו ממנו.

הקנוניה הכתובה או הבלתי כתובה בין שני מפקדי הקומאנדו לשעבר הצליחה, וניתן לומר שגם הם ניצלו את ש"ס. חבל ששני הסופרים של הוורדרדים, א.ב. יהושע ועמוס עוז, חברו כדי להגן על אהוד ברק בהארץ של יום שלישי, ואף שיחזרו את כל הבלופים על הצעותיו מרחיקות הלכת לפלסטינים והסיכויים לשלום. ברגע כתיבת הדברים עוסק ברק ברצח שיטתי של לוחמים פלסטיניים בשיטות שאיפיינו את הרודן הפשיסטי אוגוסטו פינושה בצ'ילה, ובינתיים רוקח את בריתו עם אריאל שרון. מנהיג הליכוד כבר הציע לברק באורח פומבי את תפקיד שר הבטחון בממשלתו העתידה, ויש להניח שאם ברק ינצח, שרון יקבל הצעה דומה. ברק ייקח איתו כנדוניה את נצי מפלגת העבודה, ויקים יישות פוליטית חדשה עם שרון אחרי הבחירות. ברור שתהיה מלחמת השמצות בין השניים עד הבחירות, וברק, הרעב לקולות השמאל והערבים, ממש יתחנן בפני שרון שישמיץ אותו על נכונותו לוויתורים. אבל אחר כך נחיה שוב עם שני הרעים, שהציתו את אינתיפאדת אל-אקצה ביחד, ממש כפי שקשרו קשר פוליטי וצבאי לפלוש ללבנון בשנת 1982. מי שיודע את כל אלה, ובכל זאת מוכן להצביע בעד ברק מטעמים שלומניקיים כנים, ראוי לרחמים.

הדיווחים והפרשנויות בתקשורת מוכיחים למי שהטיל בכך ספק, שרוב העיתונאים בארץ חזרו לסורם בשבועיים האחרונים. אנחנו יודעים שהזכרון הקולקטיבי אצלנו הוא חלש במיוחד, אבל הדחקת כל לקחי האינתיפאדה עוד בטרם שככה, באמת שברה את כל השיאים. ייתכן שאהוד ברק צודק בזלזול התהומי שלו באליטות שלנו.  אחרי כמה רעשים מאוד מפוקפקים על העיסקה המתרקמת עם ראשי הרשות הפלסטינית, כבר מבקשים מאיתנו רבים וטובים (בלי מרכאות) לשכוח את כל חטאי ממשלת ברק ולהתגייס למענו שוב כדי "לעצור את הימין". זה מגוחך בעיני. האם ברק, שריו ועיתונאיו, אינם ימין? האם אחרי בדיקה מדעית מדוקדקת, תוכלו למצוא בתרבות הפוליטית שלהם אפילו שמץ של חשיבה שמאלית בנושא כלשהו? האם תערובת מגונה של אוריינטציה כלכלית ניאו-ליבראלית, גזענות, כוחנות וקולוניאליזם מקובלת עליכם כשמאלית? האם לא השתכנעתם שברק וחבר מרעיו אינם מסוגלים להשתנות, ושהעובדה שהם פועלים בתוך זירה פוליטית המכילה אנשים עוד יותר גרועים, אין בה כדי לתת להם לגיטימציה?

נדמה לי שהתשובות לשאלות האלה הן די ברורות. רחשי השלום של ברק הם עלבון לאינטיליגנציה, ואנשים שמוכנים לקבל אותם ברצינות פשוט זקוקים פסיכולוגית לנחמה קיומית כלשהו, במצב המייאש השורר עתה במדינה.

קוראים נאמנים אומרים לי בטלפון ובכל פינה בעיר, שבמסר שלי חסרה נימה קונסטרוקטיבית. "אני כבר יודע את מי אתה קוטל בכל שבוע", אמר לי מפא"יניק ותיק במרכז העיר, "אבל מה אתה מציע? מי כן טוב, מה כן טוב?".

חשבתי שמדובר בגחמה שבטית של עובר אורח, שלא מסוגל לחשוב בכוחות עצמו, וזקוק לתופי הטאם-טאם כדי לתפקד, עד שקראתי בעיון רב את עמודי המאמרים של הארץ. הייאוש הוא אולי יועץ רע, אבל בעיקר משתק את האינטלקט.  לוחמים ידועים לזכויות האזרח מבקשים עתה חנינה קולקטיבית לברק, מדברים על הזדמנות שניה כאילו מדובר בתלמיד שסרח. אחרים מחפשים פתרון ישן וידוע-כישלונות בדמותו של שמעון פרס.

ייתכן שפרס יזכה באיזכור מיוחד בספר השיאים של גינס, בזכות מפלה אלקטוראלית נוספת. מצד שני, אם המועמדות שלו תזכה בתמיכה מאסיבית של הציבור הערבי, שהוא הקורבן העיקרי של ברק, זה יהיה אולי מוצא של כבוד לאנשים כמונו, חרף החשבון הנורא עם פרשת כפר קנא, ועמדותיו הבלתי נסבלות של האיש ברוב התחומים, כולל ביקורת נצית מימין על "ויתוריו" של ראש הממשלה בקמפ-דיוויד, והאוריינטציה הגרעינית שלו.  אבל אני סבור שלאור שתיקתו נוכח פשעי הממשלה שבה היה חבר, פרס איננו ראוי לתמיכה כזו, ועדיף שהמועמד של מחנה השלום יהיה נקי מאחריות למדיניותה של מפלגת העבודה מאז הבחירות.

בניגוד להאשמות המופרחות חדשים לבקרים, אני לא מאמין בשלום אמריקאי, ובוודאי שלא בזיקת שלום כזה למושגי הצדק שלי מבחינה רעיונית.  אבל כל שלום שיחסל את ההתנחלויות, יחלק את הריבונות בירושלים ויחנוך דיון רציני בשאלת הפליטים עדיף על המצב הנוכחי. מישהו מאמין שפרס, שנסוג אפילו ממדיניותו של יצחק רבין בגולן ובחברון, יקדם אותנו לפתרון כזה?

נכון שפרס הוא תלמידו של דוד בן-גוריון לטוב ובעיקר לרע, אבל את תכונת המנהיגות המובהקת ביותר של רבו הוא לא ירש: ה"זקן" לא חשש להתייצב מול הקונסנזוס הלאומי בשאלות יסוד, לא קרא סקרים והיה מנהיג ולא מונהג. פרס הוא אבי דור היחצנות והסקרים, שלעומתו בנימין נתניהו ואהוד ברק הם טירונים בנושאים האלה. הוא לא ינצח בבחירות, ואם יזכה, לא יוכל להנהיג את הציבור לוויתורים הדרושים לשלום. הצבעת מחאה עבור מועמד של השמאל הציוני  תהיה נוחה מבחינה רגשית, וגם תנחיל לציבור את התודעה, שמאות אלפי אזרחים, יהודים וערבים, נמנים על מחנה השלום. אבל מי שמחפש פתרונות שלטוניים בכל מחיר, פשוט משלה את עצמו.   רבים מהנאחזים בקרנות המזבח ומחפשים שלטון לעצמם, מנסים בעצם להנציח את ההגמוניה של אליטות מסויימות בחברה ובכלכלה. גם לזה אין שום קשר ל"שמאל".

אז מה אני מציע? פחות או יותר, דם, עמל, זיעה ודמעות. אין מה לחלום על ממשלת יונים מדומה או אמיתית בשנת 2001. כל תוכנית פעולה רצינית לקראת הבחירות  צריכה להביא בחשבון את החיים באופוזיציה תחת שלטון הימין הרישמי (לבדו או בשותפות עם לאומני המרכז של ברק), ולעצב תרחישים בהתאם. יש להניח שהמצב הבינלאומי המשתנה, חילופי השלטון בארצות הברית וההתעשתות באירופה (שם האמינו לזמן-מה בתעלולים ובאחיזת העיניים של שלמה בן-עמי ופרס), ימחישו לציבור כאן את המחיר שיש לשלם על הבחירה במלחמה,  אחרי שחלקים ניכרים ממנו כבר הישלו את עצמם שיהיה כאן שלום. ייתכן שנאלץ לחיות בפחד, לשלם מחירים בלתי סבירים, עד שהציבור יבין שאת השטחים נחזיר ואת ההתנחלויות נפנה, מרצוננו או בעל כורחנו.

אז זוהי הבחירה השמאלית היחידה: ברק פסול בכל מקרה,  ועלינו להציב מועמד שיהיה מקובל על השמאל היהודי-ערבי. ברור שנילחם  נגד שרון, גם אחרי בחירתו הכמעט ודאית לכהונת ראש הממשלה בעוד זמן קצר. כיוון שמדובר בסמלים ולא באלטרנטיבה שלטונית, גם שולמית אלוני, שהוכיחה את עצמה במשבר האחרון, מקובלת עלינו. עם זאת, לא נצביע עבור שום מועמד קש, שנועד להטעות את האזרחים הערבים.  אין לי שום בעיה להצביע למועמד ערבי (שמאלי, לא לאומן או פנאט דתי), ואת כל המגעים בנושא הזה יש לקיים בתנאים של שיוויון מוחלט בין כל האזרחים, שיהיו מעורבים בתהליך. אם יוסי שריד וחבריו יחליטו להמליך את פרס ולכפות אותו על הערבים מלמעלה, בהנחה שממילא לא תהיה להם ולשמאל הרדיקלי היהודי שום ברירה אחרת, אז נסיק שהם משחזרים את ההתנשאות ואת הטעויות של ברק כלפי המיגזר הזה.  במקרה כזה כל השמאל, כולל האגף השמאלי במרצ,  לא יהיה מחוייב למהלך הכוחני של שריד.

הדפס /  Print הדפס / Print