פתק צהוב, פברואר 2001

כמה שעות לפני שדבר תבוסתו הנחרצת של אהוד ברק נודע לכולם,  טילפן אלי ידיד מהשמאל המתון, שהחליט להצביע בעד אהוד ברק ממש ברגע האחרון.  כמו כל גרי הצדק  היה האיש להוט במיוחד לשכנע אחרים להצטרף אליו.  כיוון שיש לו קשרים אישיים בחלונות הגבוהים הוא טרח לדווח לי, שבחוגי מטה ברק מדברים עתה על שיוויון מוחלט בין שני המועמדים במיגזר היהודי.  המידע הזה מועבר עתה בדחיפות למצביעים הערבים, כדי שהם ייחלצו לעזרת ראש הממשלה (שטבח בהם) ברגע האחרון. מדובר באיש אינטיליגנטי במיוחד, אולי אפילו מבריק,  ובכל זאת הוא התייחס לדיסאינפורמציה הזאת בכל הרצינות. סיפרתי לו שכבר זרקתי לקלפי  פתק ריק (ראו בוקסה) והסברתי לו, שאין לשום אדם בישראל מידע אמין על התוצאות, לפני שספרו אפילו קלפי אחת.  אנימשחזר כאן את האפיזודה המרתקת הזו, רק כדי להמחיש את רמת הייאוש והחידלון שבה היו שרויים אנשי שמאל רבים כל כך ביום שלישי השבוע.  אני מודה שחלקי לא היה עימם.

ההחלטה שלי לא להצביע בעד ברק היתה בשלה, רציונלית ועיקבית, ולא חשתי אפילו צל של חרטה או  התלבטות.  מלכתחילה סירבתי להצטרף לעמדה המתבדלת של השמאל הרדיקלי היהודי כלפי האזרחים הערבים. אני מאמין כבר שנים רבות שגורל השמאל הישראלי כולו תלוי בקשר הדוק שבינינו לבין הציבור הערבי, ולכן הקדשתי את רוב טורי כאן, מאז שברק נבחר לתפקידו, להוקעת ההתנכלות הבלתי נסבלת שלו למיגזר הדפוק ביותר במדינה, שהעניק לו בשנת 1999 96% מקולותיו.   זה גם עונה על שאלתכם, מי העלה את אריאל שרון לשלטון? התשובה היא קצרה וחד-משמעית: אהוד ברק המיט על עצמו ועלינו את האסון הזה במו ידיו.

לכן הופתעתי קצת ממאמרו של אינטלקטואל נחשב כמו דני רבינוביץ, שהופיע בהארץ ביום הבחירות. רבינוביץ הסביר בצורה מבריקה מדוע יחרימו עשרות אלפי אזרחים ערבים את פתק ההצבעה של ברק, ואף חזר על המסקנה, שהופיעה כאן פעמים רבות בחודשים האחרונים: "הימנעותם המהדהדת קובעת את כלל הברזל החדש של הפוליטיקה הישראלית בעידן הבחירה הישירה.  כלל שכל מועמדי היום- שאחרי ב'ישראל אחת' ישננו היטב: אי אפשר עוד להכניס מועמד מהשמאל למשרד ראש הממשלה בלי תמיכה מאסיבית של הציבור הערבי".

לכאורה דברי אלוהים חיים, וההסבר המרכזי להחלטתי הפרטית להימנע הפעם.  אבל רבינוביץ החליט משום מה,  שמה שטוב ונכון לערבים איננו תופס לגבי השמאל היהודי. לערבים יש "הזדהות אתנו-לאומית ברורה". ואנחנו? סתם אנשים תלושים באוויר, שאינם שייכים לשום מיגזר. או שמא אנחנו מקננים בתוככי כיסם של עמוס עוז וא.ב. יהושע?

מדוע אסור לי לעשות את השיקול, שרבינוביץ נותן לו לגיטימציה במיגזר הערבי, שההימנעות מהצבעה בעד ברק תכריח מועמדים עתידיים של העבודה-מרצ "לקחת סוף-סוף ברצינות את הצורך לקעקע את מערכת השליטה שמפעילה ישראל נגד הערבים מאז הקמתה, ולהחליפה בשילוב אמיתי"? אחרי ככלות הכל, גם רבינוביץ הוא לוחם ותיק נגד הגזענות, ויודע שהמלחמה נגד התופעה הממארת הזאת היא סם קיומו של שמאל אמיתי!  נכון שברק איבד את השלטון בעיקר בשל יחסו המתנכר והמתנכל לציבור הערבי, אבל לא הייתי מזלזל במשקלם המוסרי והפוליטי של אנשי השמאל היהודים, שקיבלו על עצמם החלטה כבדת מישקל כזו ונמנעו, חרף העובדה ששרון היה מועמד הימין.  לא הכל בעולם הוא "אתנו לאומי" כלשונו של רבינוביץ.   כאשר שוטרי ישראל הרגו 13 אזרחים ערבים, מבלי שהאחראים אפילו ננזפו, ראיתי בכך פגיעה אישית בי, כאיש שמאל עיקבי. גם השיקולים האלקטוראליים של השמאל הם לגיטימיים ובעיקר רציונאליים. כפי שרבינוביץ עצמו טוען, בישראל תהיה תמיד ממשלה דתית-לאומנית, אם הציבור הערבי יחזור על דפוסי ההצבעה שלו מהשבוע. לכן ההזדהות שלנו איתו היא לא רק ריגשית, אלא גם פוליטית. אני בטוח שרבינוביץ לא חושב כמו עמוס עוז וחבר מרעיו, שההתפייסות עם מתנחלים "מתונים" כמו יואל בן-נון חשובה לנו יותר מאשר שיתוף הפעולה עם ערבים מחד"ש.  לכן היינו ממש חייבים להזדהות עם האזרחים הערבים בדרך ההצבעה שלנו.

רבינוביץ טעה בכך שבעצם לא איפשר לשמאל היהודי זירה לפעולה משותפת עם עמיתיו במיגזר הערבי.  אנחנו, הנמנעים, עשינו את המעשה הנכון לא רק למען המצפון, אלא גם למען עתיד השמאל הישראלי, שהוא יהיה יהודי-ערבי או  שלא יהיה קיים בכלל.  אבל כוונתיו הטובות של רבינוביץ לא היו קיימות כלל במסיבת העיתונאים המחפירה שעמוס עוז ולהקתו ערכו לפני הבחירות.  הם, שלא הגנו על הפלסטינים ועל האזרחים הערבים באוקטובר השחור, ותמכו בצדקנות מחליאה ברוב מעשיה של ממשלת ברק, הם האחרונים היכולים להטיף מוסר לערבים.  המסר שלהם ערב הבחירות היה נגוע  בהתנשאות ובעליונות מוסרית, שקיימת רק במוחם הקודח. אני כבר לא מדבר על הסופרים, שהגיעו "לנחם" את משפחות קורבנות הטבח של משטרת ישראל בצפון, והסבירו להם את "צידקת דרכנו" במונחי עיתון "דבר" משנות ה- 50.  שמאל יהודי-ערבי לא מצביע בעד אנשים כאלה, ולא שועה לאיומים המוסווים והגלויים שלהם. פברואר 2001 הנורא מבשר, למיצער, את סוף דרכם של הצבועים. עתה מוטלת עלינו המשימה האמיתית, להילחם למען שלום ושיוויון,  כאשר האוייב המושבע של שני הערכים האלה מכהן כראש הממשלה.

שר מרכזי ממפלגת העבודה אמר לי השבוע,  ש"אופתע" מכמות ומאיכות האנשים שיתמכו בממשלת אחדות תחת שרון, כדי להציל את ישראל מאביגדור ליברמן ומרחבעם זאבי. כיוון שכבר כתבתי כאן את כל הדברים האלה, לא הופתעתי במיוחד, ואין לי שום כוונות להיות מופתע גם בעתיד.  אני רק אומר לחברים שאני מעריך באמת, כמו חנה קים, בנימין גונן, אורי אבנרי ואחרים: בשביל זה נזעקתם להגן על צעד כל כך לא הגיוני לאנשי שמאל,  והצבעתם בעד ברק נגד עמדתו של רוב הציבור הערבי בארץ? הרי ברק וחבריו אינם שותפים שלנו לבניית השלום, אלא שותפים של שרון, כדי לתת לגיטימיציה להריסתו הטוטאלית ולהאשמת הצד הפלסטיני בטרגדיה שתיווצר?

אני מתקשה בעיקר להבין את חברי הטוב (בלי מרכאות) אבנרי, שיהיה בוודאי שותף לכל מאבק רדיקלי למען השלום גם בעתיד.  אבנרי מקורב הרבה יותר ממני לרשות הפלסטינים בכלל וליאסר עראפת בפרט, וקשה לי להבין כיצד איננו רואה, שהבסיס ההגיוני היחיד להצבעה בעד ברק הוא ההכרה, שהפלסטינים, כביכול, הכשילו את מאמציו הכנים של ראש  הממשלה לשלום.  אבנרי יודע היטב, שברק לא עשה מאמצים כאלה, ורק הצליח להבאיש את ריח השלום, אולי לזמן רב מאוד.  חישול ההכרה בקרב אזרחי ישראל המתונים, שהערבים הם האשמים במצב, תורם יותר מכל דבר אחר למלחמה הבאה.  מצביעי ברק נתנו לה הכשר בעיני הנוער החילוני-ליבראלי בישראל. מלחמה ביוזמת שרון תהיה שנויה במחלוקת; מלחמה שיחוללו שניהם עלולה ללכד סביבה ציבור גדול של שיות לעולה.

מוזר שדווקא אנשים כמונו, שחשבו עד הסוף על צעדם וכילכלו את דרכם בסגנון מנומק ששילב רגש, מוסר, חשיבה רציונאלית ותיכנון לעתיד,  ספגו גינויים היסטריים כאלה מאנשים שנהרו נגד מצפונם למחנה ברק, מתוך אינסטינקטים שבטיים של "אספסוף אשכנזי".   אנשי מרצ, כולל האגף השמאלי, שעשו ימים כלילות למען מועמד, שאותו הם מתעבים בכל לבם, פעלו בשם דחף עדתי, שדומה להפליא לנהייתם של אנשי ש"ס אחרי רבנים ומחלקי קמיעות.  כך הם השלימו במערכת הבחירות את החטא הגדול כלפי שכבות המצוקה, המזרחים והערבים, שהופקרו על ידי האליטות שלנו בחוסר אחריות נורא.  אף איש מרצ לא שאל את ברק או את בייגה שוחט על תפקידם המוביל של פקידי האוצר התאצ'ריסטים בכלכלה הישראלית. אז מאיפה הם לקחו את החוצפה התהומית לקרוא לעצמם "שמאל"?

אנחנו, "שעזרנו לשרון להיבחר", נהיה נושאי הדגל של המאבק נגדו גם בעתיד.  לא נתחשבן עם מצביעי ברק, ועם אלה שביזבזו את הלהט הפוליטי שלהם על אדם שנתן הוראה לצלפיו לירות בילדים פלסטינים.  ובעיקר נשתדל להיות חלוצים לפני המחנה בחישולה מחדש של הברית בין השמאל היהודי לציבור הערבי. לפחות נוכל לפנות לאנשי סכנין, נצרת וטייבה בידיים נקיות.

************* (בוקסה)

כמה אזרחים סקרנים שאלו אותי ברחוב ובטלפון מה בדיוק כתבתי בפתק הצהוב שהטלתי לקלפי מספר 088 בבית הספר הניסויי בעיר. התעקשתי על הצהרה ברורה, כיוון שאני מבחין היטב בין הימנעות מהצבעה  (החרמת התהליך הדמוקראטי), לבין הבעת הסתייגות והתנגדות לשני הגנראלים שהתמודדו ביניהם בבחירות.  לכן טרחתי והעתקתי עבורכם את הנוסח כולו:

הצבעת מחאה

נגד אהוד ברק, נגד אריאל שרון, נגד הכיבוש, נגד הפער החברתי-כלכלי, ובמחאה על רצח 13 אזרחים ערבים ומאות פלסטינים.

זוהי הצבעה נגד ההתנחלויות, נגד הכשלת תהליך השלום, נגד ההתנשאות ובעד שלום, סוציאליזם, שיוויון ואחווה יהודית-ערבית.

על הפתק חתמתי בשמי, כדי למנוע טעויות ואי-הבנות.  הנוסח מזכיר לכם קצת כרוזים של מפ"ם ומק"י בשנות ה- 50?  אז זו בדיוק היתה הכוונה.

הדפס /  Print הדפס / Print