פתק לבן, ינואר 2001

שדולת הפתק הלבן הולכת ומתחזקת, ובעיתונים מופיעים מאמרים איכותיים ומנומקים בזכות האופציה הנכונה והיחידה לשוחרי השינוי במדינה ובחברה. הנזיפות הצרחניות של אנשי אהוד ברק נהדפות בבוז הראוי להן, ואת האחריות לעלייתו הוודאית של אריאל שרון לשלטון אנחנו מסרבים לקבל על עצמנו.  אני רק יכול להצטער, וגם למחות בחריפות, על העובדה שהפתקים הלבנים אינם נספרים. יש בהם אמירה ברורה וחשובה מבחינה דמוקראטית, חינוכית ופוליטית. ההתעלמות לא תעזור למימסד, וקולם של הנמנעים מהדהד עתה מקצה  הארץ ועד סופה. אבל הגיע הזמן להניח לנושא הזניח הזה של הבחירות לראשות הממשלה לפחות לשבוע-שבועיים, ולהתחיל להכין ברצינות את עצמנו ואת הקוראים לעידן שרון.

בתוך זמן קצר מאוד יתרחשו באיזור ובעולם שינויים משמעותיים, והם ראויים לבדיקה מדוקדקת. נושא ברק הוא רלבנטי רק למאמרי סיכום לא מחמיאים.  גם אם יימלא תפקיד בכיר בממשלת שרון אז המישקל הסגולי של אישיותו, של גחמותיו, של נטיותיו הרגשיות (בעד המתנחלים) ושל השקפותיו על העולם ("אני גאון וכולם סמרטוטים") יתמזער ויילך.

שרון יחנוך את העידן שלו בלישכת ראש הממשלה בצילו של המהפך בבית הלבן. ג'ורג' וו בוש נחשב לטירון ביחסים בינלאומיים וגם לבור גדול בנושא, והבדיחות על כך  משעשעות את החוגים הפוליטיים בוושינגטון. זה לא אומר, שלא תהיה לו מדיניות חוץ, שתעוצב גם בהשראת אביו, הנשיא לשעבר ג'ורג בוש,  ואנשיו. בעיקר יבלוט מאחורי הקלעים שר החוץ לשעבר, ג'יימס בייקר, שהיה לו תפקיד חשוב גם במאבק המשפטי נגד המועמד הדמוקראטי אל גור.  האידיאליזם הפרו-ישראלי, אבל השלומניקי, של אנשי ביל קלינטון, יתחלף בגישה הלא סנטימנטאלית של המדינאים הרפובליקנים.  הנגישות האמריקאית לנפט תתפוס את מקומה המסורתי בסדר העדיפויות של הבית הלבן ומחלקת המדינה (משרד החוץ), ואם הערבים מצפים לגישה קצת יותר מאוזנת, אז יש להם סיכויים לזכות בה.

עם זאת, אין לצפות למהפך אנטי ישראלי בוושינגטון. לפחות בחודשים הראשונים יהיה עיקר השינוי בניואנסים, בהדגשים הרטוריים,  ובהנמכת הציפיות.  עיתוני האיכות הבריטיים כתבו השבוע, במידה ידועה של צדק, שאחרי האקטיביזם הבוטה של מלחמת המפרץ קשה להאשים את המפלגה הרפובליקנית בדבקות דוגמטית במסורת הבדלנית שלה בנושאי חוץ.   יש להניח שמושל טקסס לשעבר, שחגג בלישכתו עם כוסית ויסקי כל הוצאה להורג במדינה,  לא ינקוט במונחים הרגשניים של קודמו, ולא ישפוך דמעות בפומבי על דמם הנשפך של הילדים במזרח התיכון.  בוש וחבריו לאסכולה מוכנים להקריב את כל ילדי עיראק, למשל, תמורת נגישות נוחה לבארות הנפט של כוויית וערב הסעודית, וזה משתקף היטב בתרבות הפוליטית והשלטונית שלהם.  הם לאו דווקא פרו ערבים, ויש במפלגה השלטת החדשה גם זרמים תת-קרקעיים עם נטיות די אנטישמיות. בוודאי שהממשל החדש לא חייב דבר ליהודי ארצות הברית, שהצביעו עבור גור בכמויות, שברק יכול רק לחלום עליהן הפעם במיגזר הערבי.

הנשיא החדש יהיה אדיש למצוקת הפלסטינים, לעומת האמפטיה המסויימת של קלינטון; הוא יהיה אדיש גם לקורבנות בנפש של ישראל, לעומת האהבה האמיתית ששפעה כלפינו מהבית הלבן של  קלינטון. אבל התיעוב האסתטי והרעיוני של קלינטון ואנשיו כלפי הליכוד יקנן רק בשולי משטרו של בוש. הנשיא החדש לא יהסס לפעול נגד שרון, אם יחשוב שמדיניותו פוגעת באינטרסים אמריקאיים באיזור, אבל הלהט הכמעט צלבני לפעול למען מחנה השלום (כביכול) של ישראל ונגד הנצים והמתנחלים, ייעלם. בוש לא מנהל מאבקים רעיוניים בזירה העולמית, אלא מקדם את האינטרסים של החברות הגדולות, של העשירונים העליונים בתוך ארצות הברית, ושלו עצמו.   גם קלינטון פעל בשם אינטרסים, אבל התבייש בכך במידה מסויימת, וניסה להסוות אותם במלים יפות. אבל בוש, תוכו כברו. הוא חסר בושה, מכוער גם בחוץ וגם בפנים.

יש להניח שהממשל החדש שלו ינסה לטפח את היחסים עם מדינות המפרץ ועם מצרים, ולשמור על משטרו של יאסר עראפת באורביט האמריקאי. זה לא מבטיח ליונים בישראל שיהיה מסע של לחצים על ממשלת שרון לבוא לקראת הפלסטינים.  לפחות בחודשים הראשונים תהיה לשרון הזדמנות לעצב לעצמו מדיניות חוץ וביטחון בלי לחצים מארצות הברית או מאירופה, אלא אם כן יסלימו הפלסטינים את מאבקם, ויגררו אליו גם מדינות אחרות בעולם הערבי.

את הצעדים הראשונים שינקוט שרון קשה להעריך רק מסגנון מסע הבחירות שלו.  ההתמוטטות המוחלטת של מפלגת העבודה אחרי הבחירות, וחשבון הנפש הקשה במרצ  (שעשוי להביא לפרישתו המוקדמת של יוסי שריד מהחיים הפוליטיים) יעצבו לשרון זירה פוליטית נוחה. אבל דווקא חופש הבחירה היחסי יציב בפניו דילמות קשות, בעיקר ביחסו לדתיים.  לדעתי, יעמדו לרשותו של שרון לפחות 14 ח"כים ממפלגת העבודה, כולל ברק ואולי אפילו שמעון פרס, ואז הוא יוכל לגייס בקלות את המפלגות הרוסיות ואת שינוי לדגלו. עד שעלייתו של שרון לשלטון תביא להסלמה באיזור יעברו כמה חודשים, שבהם הוא יוכל לגבש את שלטונו להפוך אותו לעובדה פוליטית ותודעתית. פירוש הדבר הוא, שגם אנשים המתקשים לראות בו פוליטיקאי לגיטימי, יתרגלו אליו כראש ממשלה לכל דבר. אני צופה תהליך עמוק של התקרנפות בתקשורת, ואפילו שלב של התפעלות מהישגיו של ראש הממשלה החדש, עד שהמציאות המדומה שהוא יבנה תתנפץ נוכח פנינו.

כמה עיתונאים ידועי שם, הנחשבים עתה לשונאי שרון מובהקים, יתמכו בו בעוד חודש-חודשיים, כפי שעשו בחודשיים הראשונים לפלישה בלבנון (יוני-אוגוסט 1982) .   הקונספציה המדינית של שרון לא תתקל בגינוי כללי, עד שהאסונות הראשונים, הבלתי נמנעים, יתרחשו בפועל.

באופוזיציה המוכה ילקקו את פצעים, וישלמו את מחיר הפילוגים, גם מבחינה ארגונית.  מספר ח"כים ממפלגת העבודה יחברו למרצ, אבל ההשפעה שלהם תהיה שנויה במחלוקת. אומנם מדובר באנשים מתוקשרים וידועי שם, אבל הם גם מפא"יניקים השבויים בתפיסות הישנות.  הם עלולים לבלום את תהליך הרדיקליזציה במרצ, ואת הנטייה הגוברת בקרב חברי השורה שם לבנות שמאל יחד עם הציבור הערבי.    לצערי המצב בחד"ש לא מאפשר לה לפנות באורח מאסיבי לציבור היהודי, חרף עמדותיה המדיניות, הנכונות מנקודת מבט שמאלית. אפילו השבועון (הלא-מלהיב) של חד"ש בשפה העברית, "זו הדרך", נסגר לפני שבועיים מסיבות תמוהות ולא משכנעות.  בחד"ש אין שום מסורת של התייעצויות עם ציבור התומכים הרחב, ומנהיגיה מסרבים להנהיג בגלוי את התנועה לפתק לבן בבחירות לראשות הממשלה. זה פוגם מאוד בהשפעתה  של התנועה על התהליכים הפוליטיים המרכזיים, לפני ואחרי הבחירות.

*************

אני מבין היטב ללבו של באסם עיד, הלוחם האמיץ ביותר לזכויות האדם ברחוב הפלסטיני, שסירב להיענות לבקשות החסודות של ישראלים לגנות את ההוצאות להורג של המשת"פים.  עיד גינה את הזוועות בשיחותיו עם ערוצי תקשורת זרים, והסתכן כדרכו מאז ומתמיד. אבל הוא נמנע מלדבר עם ישראלים שתמכו במדיניות החיסולים של ממשלת ברק, שאיננה אלא שיטה (לא חדשה, אגב) של הוצאות שרירותיות להורג בלא משפט.

קראתי את תגובתו של ח"כ יוסי שריד, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הוא דורש לעצמו את זכות הגינוי בשם המוסר, ומתגאה בכך שהוא וחבריו "מסתייגים" ממדיניות החיסולים. כל זה לא מפריע לו להיות יד ימינו של המחסל הראשי אהוד ברק.

לפני פחות מחודש חתמתי על עצומה בגנות החיסולים (לא הסתייגות, אלא גינוי בפה מלא), ותמיד התנגדתי לעונש מוות, אפילו לרוצחים נאציים.  גם ההוצאות להורג בשכם ובעזה הן מבעיתות, לא פחות ולא יותר.  אבל תומכי המימסד הישראלי, שהוכיח את רצחנותו כלפי אזרחים נשים וילדים בשלושת החודשים האחרונים,   חייבים למלא את פיותיהם מים.  שריד איבד את זכותו להיות מטיף בשער, והוא שרוי בעיצומו של תהליך שהורס את כל מה שנותר מהשמאל הציוני, והופך אותו לתנועה להכשרת המלחמה הבאה, "הצודקת".

גדעון לוי מהארץ צודק, כמובן, כאשר הוא מבחין בין עם כובש לבין עם נכבש, ואת הניתוח האתי והמוסרי הזה כבר עשה הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל לפני שנים רבות. הרציחות שביצעו יחידות המוות של צה"ל הן חמורות יותר מבחינה מוסרית מאשר ההוצאות להורג בפלסטין, כיוון שהמרצחים שלנו פועלים למען הנצחת דיכויו של עם אחד בידי עם אחר.  כל זה לא מונע מאיתנו להתייחס בבוז ובסלידה לכל מי שהורג בני אדם בדם קר, וכך יש להתייחס גם להוצאות להורג שביצעה הרשות הפלסטינית.

אם הביקורת הציבורית על עונשי המוות באה מהשקפת עולם אוניברסלית והומניסטית השוללת מעשים כאלה, יש  לכבד אותה; אם היא באה מידי ישראלים הרואים במעשים כאלה תירוץ להנציח את הכיבוש,  אפילו של ס"מ אחד של אדמה פלסטינית, יש לדחות אותה בשאט-נפש.

ואתם מכירים אפילו ישראלי אחד מהמימסד שהביע סלידה מהנשיא החדש של ארצות הברית, ג'ורג וו בוש, שהוא חסיד גדול של עונשי מוות, ואחד המיישמים השיטתיים שלהם כשהיה מושל טקסס?  לא שמעתי מלה אחת בנושא הזה מח"כ שריד.

הדפס /  Print הדפס / Print