עלילות מרדכי, ספטמבר 2001

מעולם לא הסתרתי מהקוראים את חוסר חיבתי למרדכי שפיגלר, למרות העובדה הבלתי מעורערת שהוא היה שחקן נפלא.  זה לא עניין אישי. הוא לא שייך לחוג החברתי שלי, ורק פעם אחת נתקלתי באורח ממש אישי בהיבטים המכוערים של התנהגותו, בהתרפסותו בפני אלה שהוא תופס כחזקים, ואת נכונותו להשתלח בחלשים יותר. גם אז ריחמתי עליו, וראיתי בעיניו רצון אדיר למצוא חן, חרף צחוקו המלאכותי  ובדיחותיו המטופשות. את הטינה שלו כלפי פירשתי גם כקינאה בכל מי שוכן להילחם על דיעותיו בלי מורא ובלי משוא פנים. שפיגלר הוא NAME-DROPPER  שזקוק ללגיטימציה אינסופית.

האיבה שלי כלפיו היא אידיאולוגית. כאשר התריס בפנינו שמאמן נבחרת איטליה במונדיאל 1994 אריגו סאקי, האיש שניסה במיטב יכולתו להרוס את הטורניר למאות מיליוני צופים כל העולם, ראוי לתודתנו, ממש תיעבתי אותו. שפיגלר השמיע את דברי ההבל האלה אחרי שאיטליה שדדה מהניגרים הנאיבים ניצחון בטוח וצודק, ובכך שר הימנון לכיעור, לפרגמטיזם הקולוניאליסטי, לדורות של מיסיונרים ששדדו אדמות באפריקה בעבור חרוזי זכוכית חסרי ערך.  ישבתי אז באולפן הערוץ הראשון, נשבעתי לעצמי להיאבק בתופעה הזאת, בפרשנות הגרועה והצבועה שלו, בכל כוחותי. קשה לומר שנחלתי כאן הצלחה גדולה.

בשבועות האחרונים, אחרי תקופה טובה יחסית, חזר שפיגלר לסורו. הוא זרק מרה במנהל מכבי נתניה יעקב בלדב, שהרהיב עוז למתוח ביקורת על "נשיא" מכבי חיפה יענקלה שחר. הבוס הכל יכול של הכדורגל הישראלי הוא מעל לכל ביקורת בעיני שפיגלר. הגישה שלו היא אנטי עיתונאית, ועצם קיומה של ביקורת אישית או מקצועית מעורר בו חלחלה. אפשר לבעוט בבני אדם רק סמוך לנפילתם, כאשר שפיגלר בטוח שהם גמורים.

אחרי שנים של פרשנות, אף אחד לא יודע אם שפיגלר דוגל בכדורגל התקפי או בסגנון "מבוקר".  הקונפורמיזם שלו מנחה אותו לתמוך ברוב המאמנים, בכל המימסדים, בכל הקלישאות.  בעבר נהנה גיורא שפיגל מהחיבור בינו לבין שפיגלר, כיוון שהנתנייתי היה שחקן טוב ממנו לאין שיעור. עתה גובה שפיגלר מידידו הוותיק את המחיר החברתי, אבל ההבדל ביניהם הוא תהומי: שפיגל הוא לוחם אמיץ לאידיאלים שלו כמאמן כדורגל. שפיגלר אינו אלא  אוויר חם.

לכן לא התפעלתי במיוחד מהתקיפות שבה הוא נהג באלי אוחנה אחרי עוד הפסד אומלל במכבי פתח-תקווה. יכול להיות שהשיטה של אוחנה איננה מתאימה לקבוצות תחתית, אבל שפת הגוף וארשת פניו המאיימת של שפיגלר היתה דוחה. כמו בסרט האנימציה "מלך האריות" הוא הריח את דמו של אוחנה, השרוי במשבר אישי ומקצועי קשה, גם כתוצאה מכך שהוא הופקר על ידי בית"ר בכלל, וידידי הנפש שלו באגודה בפרט. בעיני, אלף שפיגלרים לא שווים אלי אוחנה אחד, כיוון שאלי מאמין בכדורגל התקפי. אפילו אלי גוטמן עדיף בעיני על שפיגלר, כיוון שהוא מאמין בסגנון המשמים שלו, למרות שאני לא מסכים עם שום דבר שהוא עשה כמאמן כדורגל.

הדפס /  Print הדפס / Print