טורף יוסף, אוקטובר 2001

יוסף ישב לו נטוע בכסאו ליד החלון, ובחן בלא חמדה את העוברים והשבים. בשבת אחר הצהריים היה הרחוב כמעט ריק, ויוסף ידע שרק בעוד שעתיים ידשדשו כמה זקנים לבית הכנסת של החלבים בשכונה. הוא הסתתר מאחורי הווילון הירוק שסבא שלו הביא מכורדיסטן לפני שנים רבות מאוד, ופיג'מת הפסים קצת העיקה עליו, מחמת הבושה. אם מישהו יציץ פנימה, אז הוא יבין שיוסף עוד לא יצא מהבית, אלא הסתלבט שעות במיטה, וקם רק כדי לחמם את החמין שאמא שלו הביאה לו ביום שישי. הוא ניסה להקשיב ל"שירים ושערים", אבל הקולות שבקעו מהטרנזיסטור שלו היו חלשים מדי, כיוון שיוסף חשש קצת מהשכנים, שהקפידו מאוד על שמירת השבת.  נסים דבח, בן גילו שהיה גם אוהד הפועל היחיד בשכונה, יעץ לו לקנות אוזניות, אבל העצה הזאת סתם עכרה את יומו. המחשבה לנעוץ חפץ כלשהו בתוך אוזניו הפריעה לו, ויוסף חשב שזה מתאים לדבח, שעדיין אוהב בסתר לבו את שמעון פרס ומרבה לדבר בשכונה בשבחו של "העידן האלקטרוני".

דבח למד שנה אחת באוניברסיטה, אבל גם הוא לא התחתן, ולא הצליח לצאת מהשכונה. יוסף לא רצה לחשוב על דבח, אבל לא היה לו מה לחפש ברדיו. "עירוני ראשון לציון?", אמר לפתע בקול רם מדי, "מה זה צריך להיות?".  מייד השתתק. המנהג החדש שלו, לדבר אל עצמו בקולי קולות, הטריד אותו מאוד.

יוסף היה בטדי רק פעם אחת. האיצטדיון הגדול הפחיד אותו, והוא חשש שהצעירים הרבים ביציע לועגים לו, לבגדיו הישנים ולנעליו שהיו פעם שחורות. הוא הלך לראות את הבן של אברם לוי, שנולד כמוהו בשכונה ועדיין בירך אותו לשלום בלבביות כשפגש אותו בשוק. אבל שמוליק לא שיחק, ואלי אוחנה שנראה כמו דוגמן מתל-אביב, לא דיבר אליו. מאז הסתפק בגעגועים לימק"א, ובהזיותיו שיחזר שוב ושוב את בעיטת העונשין של אהרון חסון בדרבי לפני 47 שנים. הפועל שלטו לגמרי במגרש, והאוהדים המעטים שלהם הרימו ראש, עד שחסון בעט לחיבורים ממש בדקה האחרונה. מישהו סיפר ליוסף, שחסון ובובה יצקן מהפועל חזרו בתשובה, ומתפללים באותו בית כנסת, אבל החדשה הזאת לא הרעישה אותו במיוחד. יוסף אכל רק כשר, אבל היה אדיש לדת, והשתעמם בביקוריו הנדירים בבית הכנסת. בעבר דיבר עם שכניו לתפילה על בית"ר, אבל היום מדברים שם בעיקר על פוליטיקה. רק דבח, אדום בסתר לבו, עוד מדבר אתו על הכדורגל של פעם, על עיתוני הספורט שקראו בחנות של בושרי בנחלת אחים, בצד השני של רחוב בצלאל, אבל עולם אחר מנחלת ציון שלו.

דבח אמר לו פעם: "בן גוריון מת, בגין מת, אף אחד לא ראה בטלוויזיה את חנוני, יחזקאל ישראל, שלמה דרגן וציון שלום. אפילו בן-רימוז' הספיק בקושי לדגדג את המירקע.  רק אנחנו נשארנו, בלי הרבה אהבה אחד לשני. אנחנו מדברים כל יום, כי לא נשאר לנו עם מי לדבר".

ברדיו דיברו על בית"ר, ויוסף, בתגובה אוטומטית, היטה את אוזנו. שפה של עורכי דינים, אמר לעצמו. יוסף לא הבין מי קונה, מי מוכר, וגד זאבי נשמע לו כמו אשכנזי נוכרי, שונא בית"ר. "בשנות החמישים היינו צועקים לשופט שהוא עובד בסולל בונה, או בקולנוע תל-אור של ההסתדרות", אמר לעצמו בקול, "כולם הבינו את השפה שלנו, אפילו האוהדים משכונת הבוכרים שהיו מופיעים בימק"א בחולצות שבת לבנות עם ערמות של גרעינים וסיגריות מתוצרת חוץ.  אני כבר לא אראה את בית"ר במגרש, אפילו אם הם יקחו את אליפות אירופה. אבל אם בית"ר הייתה נעלמת בכלל, זה היה סימן שאני פשוט מת. טרוף טורף יוסף".

לפנות ערב דפק דבח בדלת. החיוך שלו היה עליז מדי, וזה עורר את חשדנותו הנצחית של יוסף כלפיו. דבח סיפר שהפועל ניצחו את בת-ים בארצית, והתנהג כאילו זכו באליפות העולם. יוסף זכר את דבח ביום הקיץ הארור ב-1973, כאשר הפועל זכו בגביע.  "התואר הראשון של הבירה", הכריז דבח בגלוי ברחבת בית הכנסת. אבל מאז בא אורי מלמיליאן והעמיד את הדבחים במקומם.

אבל דבח הרגיע את יוסף וסיפר לו שאברם מציל ממש את בית"ר, אחרי שכל העשירים והמתעשרים בגדו בה. הוא היה אולי אדום, אבל גם איש נחלת ציון והתגאה באברם שנולד בשכונה.  "בית"ר נשארת בינתיים בחיים", כך דבח, "אז אני מזמין אותך לארוחה בשוק של העיראקים".  יוסף חייך לעצמו, חיוך משוחרר ועליז, כמו של ילד. הוא ידע שדבח יודע, שאין לו כוח ללכת עד עזורה. הברכיים מרדו בו, ודלקת הפרקים שביעתה את ילדותו חזרה בשיא עוצמתה ואכזריותה. "אם תביא לי חומוס משם, זה יספיק לי", אמר לדבח. אחר כך הכין לשניהם תה עם לואיזה, והם שיחקו כמו בכל מוצאי שבת בשיחזור הרכבים משנות החמישים. דבח היה אנציקלופדיה, ודיבר אפילו על פושקש מנבחרת הונגריה, אבל לא היה לו רגש אמיתי לבית"ר הישנה, והוא השתתק בייראת כבוד כאשר יוסף סיפר לו בפעם האלף על בלכר, שטרן, שטיין, בירנבלום, ציון, חסון, יחזקאל, סימון, שכולם קדמו בהרבה לצ'רנוחה או למונסה הצעירים.  במעלה הרחוב העמיסו צעירי משפחת דה-סיביליה  את הרהיטים האחרונים שנשארו בביתם, בדרכם לדירה החדשה במעלה אדומים. השכונה חרדית מדי לטעמם, אמרו פעם לדבח. יוסף התבונן בהם בשקט מבעד לחלון, וסירב בנימוס להזמנתו של דבח לצפות אצלו בתקצירים מליגת העל. האוכל של אמא היה כבד מדי ליום כל כך חם ויוסף חשש, שרגליו לא ישאו אותו עד הבית של דבח. "בית"ר כל כך עלובה, אפילו נגד קריית-גת, אז את מי זה מעניין, הטלוויזיה?", אמר. דבח נאנח, והלך לדרכו. יוסף כבר גמור, חשב לעצמו, וגם אני לא במצב מי-יודע-מה. בעצם ישבנו שבעה שם, אצל יוסף. קצת על הפועל של פעם, הרבה על בית"ר האמיתית, אבל בעיקר על שנינו, ועל השכונה. ליד ביתו הוא פגש באחיינו אבי, והזמין אותו לצפות בכדורגל בטלוויזיה, אבל אבי שלח בו מבט ריק ואמר, שהוא וחבריו הולכים לשחק במחשב החדש שקיבל לבר המצווה.

הדפס /  Print הדפס / Print