טאבה, ינואר 2001

השר חיים רמון מחה בכל תוקף נגד "חוסר המוסריות" הטמון בשיחות הווירטואליות שאהוד ברק ויאסר עראפת מנהלים בטאבה, ולדעתו הצטרפו גם אחרים. בעיתונים מתקיים ויכוח על ההיבט החוקי של השיחות,  וסרבני שלום היסטריים אפילו מעלים חששות שיהיה הסכם, בניגוד לרצונם של הבוחרים ושל הכנסת. הוויכוח הזה הוא ממש לא רציני, ולכן החליטה גם השרה דליה איציק להשמיע את קולה ברמה. איציק איננה אלא נץ, שהתחפשה בשנים האחרונות ליונה צחורה, אבל הפן הזה באישיותה איננו מכריע בחשיבותו. חבל שהיא מסרבת להבין, שמטה הליכוד רואה בה נכס אלקטוראלי עצום. כל הופעה שלה בטלוויזיה מחזקת את הליכוד, והעמדות שלה הן תמיד מפלגתיות, אבל לא ממש פוליטיות, שלא לדבר על אידיאולוגיות.

הביקורת על השיחות היא אולי מוצדקת, אבל אין לזה שום קשר למוסר. לברק אין שום זיקה למוסר, הוא אוייב השלום, וזה שקר שהוא הגיש לפלסטינים הצעות קבילות לשלום אמת ובר-קיימא.  ערב שיחות טאבה הוא כבל את נציגיו החסודים במשא ומתן, שלמה בן-עמי, יוסי ביילין, אמנון ליפקין-שחק וגלעד שר בהחלטות קבינט סירובניקיות לחלוטין.  אם הנציגים הצטוו לשמור על הר הבית בריבונות ישראלית, לסרב להחזיר "אפילו פליט אחד" ובעיקר ומעל הכל לדרוש מהפלסטינים ששמונים אחוז מהמתנחלים יישארו בשטחים, אז אין סיבה לשום אדם הגון לתמוך בברק בבחירות. איזה דבר אבסורדי דורשים מאיתנו הוורדרדים! תנו כתף לברק,

כדי שהרוב של אריאל שרון לא יהיה גדול, ואז יוכל ברק לקבל ג'וב טוב בממשלת שרון ולצפצף עלינו מעתה ועד עולם.

אני מקווה שהמנהיגים המתונים והנאיבים מקרב ערביי ישראל שעדיין מוכנים לתמוך  בברק, יפיקו את המיטב מחלון ההזדמנויות שנפתח בפניהם עד השישה בפברואר. אחרי התאריך הזה הם יראו את ברק רק בטלוויזיה.  גורל דומה יפקוד גם את יוסי שריד ואת חבורתו הפתטית. בעוד פחות מחודש הם יופיעו בטלוויזיה ויכתבו מאמרים רוויי עלבון בעיתונים על "בגידת ברק", ועל הנזקים המדיניים והחברתיים של הממשלה החדשה, בראשות שרון ובהשתתפות ברק.   אני מקווה שלשריד יהיה אומץ לב להודות בטעותו ולפרוש. אנחנו זקוקים לשמאל אמיתי, והמיכשול העיקרי שלנו הוא הכאילו-שמאל. אחרי שנפנים את האמת הזאת, נוכל להטיל פתק לבן ביד בוטחת. האסון ששמו שרון לא יחול על ראשנו.

ההתבטאויות המטורפות של שרון בשבועון ניו-יורקר אינן חדשות. ברק הכיר היטב את דיעותיו של האיש כאשר חיזר אחריו כשותף לממשלת אחדות, ורק התערבות אמריקאית חצופה, אבל אפקטיבית, מנעה את השותפות הזאת לפני שבועות אחדים, והחזירה את ברק זמנית לזרועות ש"ס. השבוע התכתבתי באימייל עם המטה הלא רישמי של שמעון פרס, ושאלתי אם האיש מוכן להתחייב שלא לשרת בממשלת שרון.  אנשיו של פרס היפנו אותי להתבטאות של מנהיגם, שהקפיד לציין שהוא יסרב לשרת בממשלה כזו "תחת קווי המדיניות הנוכחיים" שלה. זה אומר, שאפילו בעיניו של פרס שרון אישית איננו פסול, ויש להניח שמשא ומתן קואליציוני יניב התמתנות בקווי היסוד, שירחיקו את רחבעם זאבי ואת המטורף אביגדור ליברמן, ויאפשרו לברק ואולי גם לפרס להשיג רוב במפלגת העבודה להצטרפות לממשלת שרון.

ככל שאני קורא יותר את הפובליציסטיקה של הוורדרדים בעיתונות היומית, אני מגיע יותר למסקנה, שהם רואים בפלסטינים את האחראים למשבר (אחרי שנה וחצי של התרחבות ההתנחלויות בהשראת ממשלת השלום!), וצופה לתמיכה תיקשורתית רחבה בממשלת שרון-ברק-פרס. הם יראו בה את הרע במיעוטו ("אתם רוצים את ליברמן במשרד לביטחון הפנים"?), את המכשיר לפיוס לאומי, ואת התשובה הישראלית הנכונה לעובדה, שלא ניתן, כביכול, להגיע לשלום עכשיו. את האופוזיציה להתפתחות הזאת, להשלכותיה על תהליך השלום, ולתפקידה בגיוס הנוער החילוני למלחמה הבאה,  ניתן לבטא אך ורק בפתק לבן.

כמו בימי גולדה מאיר והשנים שבין שתי המלחמות (1973-1967), התגבש שוב קונסנזוס סביב מדיניות סירוב שמוצגת כמדיניות שלום מול "הימין הקיצוני". המציאות השתנתה בינתיים לרעה, יש הרבה יותר מתנחלים בשטח, חל תהליך של רדיקליזציה לאומנית בכל הציבור החרדי והדתי-לאומי (כולל רבים ב"מימד"), האליטות זנחו כל חוש של אחריות לגבי שבעת העשירונים התחתונים, וההסתדרות, כמכשיר של החברה למינימום של ביטחון סוציאלי, נהרסה.

בתנאים כאלה יש לבנות את השמאל מן היסוד, ולהשתית אותו  על אדנים שיוויוניים מוצקים.

זה כרוך באמירת לאו רבתי לברק, לפרס, לאליטות הכלכליות, לגזענות, להתפשטות טריטוריאלית כלשהי. כל השיקולים כבדי המשקל האלה, ורבים אחרים, הופכים את אופציית הפתק הלבן לשיא הרציונאליות.  לא מדובר ב"כעס ילדותי" על ברק,  אלא בגישה נכוחה לבניית שמאל יהודי-ערבי. אני מוחה נגד ההתייחסות הגזענית לנושא שלושה עשר האזרחים שנרצחו באוקטובר.  מותם פוגע בי כישראלי, כאדם וכסוציאליסט לא פחות מאשר באזרחים הערבים. מי שמבין לנפשם של הערבים אזרחי ישראל שלא רוצים להצביע עבור טובחיהם, חייב להבין גם ללבי.

*************

ידידי חיים ניראל שלח לי את הספר שערך על חברנו המשותף עוזי נרקיס (בהוצאת העמותה להנצחת זיכרו ופועלו של המנוח). לכאורה, ספר זיכרון קלאסי, משובץ ברשימות אוהדות מכל קצווי הקשת, החל מלאומנים מובהקים כמו משה שמיר, אהוד אולמרט, עלי מוהר וחיים גורי, ועד לאנשי שמאל כמו מאיר פעיל ואני עצמי.  הספר נאה למראה, כמעט מהודר, וכולו פרי מירצו, כושרו האירגוני וסקרנותו האינטלקטואלית של ניראל.  העורך הוכיח גם אומץ לב ציבורי: בספר, שמגיע  לשיאו בתיאור תפקידו של עוזי נרקיס המנוח בכיבוש ירושלים במלחמת 1967 , הוא משבץ את סיומו של הקטע שכתבתי כאן לפני שלוש שנים: "נרקיס היה תזכורת כמעט אחרונה לימים שבהם טרם הבנתי שמלחמת 1967 , שבה דרך כוכבו, המיטה עלינו אסון נורא שממנו לא נתאושש כנראה לעולם".

נרקיס התקשר אלי שלושה שבועות לפני מותו, סיפר לי על מחלתו ועל נחישותו לכתוב פרקים אוטוביוגראפיים מתקופת עבודתו במחלקת העלייה.  השבוע קראתי את הקטעים שהספיק לכתוב בהתרגשות רבה. גם אחרי הפרידה הפיזית והרעיונית מימי העליזים במימסד, אני זוכר בחיבה את נרקיס, ומעריך מאוד את יכולתו הנדירה כמנכ"ל.  קראתי את כל הספר ביום הראשון שהגיע אלי, כולל האזהרה ההיסטורית של מנהיג המפד"ל משה חיים שפירא, שחשש שלא אנחנו נכבוש את ירושלים, אלא ירושלים תכבוש אותנו, דברי נבואה ממש. זה גם מעורר געגועים למפד"ל של שפירא ומשה אונא, שלעומתה אנשי מימד של היום הם נצים וזוללי שטחים. ניראל הצליח לזרוק אור מרתק על  אישיות סופר-מפא"יניקית כמו נרקיס, מהזן ההולך ונעלם.  אבי משה ברעם, שהיה מפקדו של נרקיס בהגנה, אמר לי פעם, שעכשיו אנחנו צוחקים על המפא"יניקים, אבל יבוא יום ונתגעגע אליהם. הוא צדק.

נכון שזנחתי את כל הבסיס האתי והאידיאולוגי שעליו ניצבו אנשים כמו נרקיס, אבל זה לא מונע ממני מלהמליץ על הספר, כתעודה מרתקת לכל מי שמתעניין בתולדות המדינה, מערב  הקמתה  ועד לימים הרעים הפוקדים אותנו עתה.

הדפס /  Print הדפס / Print