חלומות של אביב חדש

סיפור לפסח

 

 

 

חיים ברעם  

 

על הבית שהדוד שלמה בנה ברחוב הירשנברג, בין נחלת צדוק לנחלת אחים, הציב איזה עשיר אמריקאי גג רעפים חדש. אחרי שנים רבות שוב משחקים ילדים בחצר, וילד חרדי יושב עתה על המדרגות, שבהן אסף בלע את ספרי "עם עובד" ושינן שוב ושוב את "זקני בית הספר בווילבאי" של טאלבוט ביינס, תרגום מיושן אבל מושך במתיקותו של הספר האנגלי דווקא מהשפה הרוסית. הילד, כבן עשר, קרא ספר באנגלית והיה שקוע כולו בעלילה, לגמרי לא מודע לעולם הישן שנמוג שנים לפני שהגיע להירשנברג.

הבית נראה יפה, משופץ לגמרי וקירות הבטון שלו נצבעו בקפדנות. הוא היה גם זר לגמרי בשביל אסף. בשנה האחרונה חדל כמעט מביקוריו, שהיו כה תכופים בעבר הלא רחוק, ברחוב השקט והמקסים הזה. כאב לו להיווכח לדעת שרק זרים גרים פה עתה, ושכל השכנים שהכיר, שהיו מיזוג ירושלמי מאוד של תימנים, אשכנזים וילידי הארץ, נעלמו וגם הוויית חייהם התאדתה ולא הותירה אפילו זכר.

דודתו מרים נהגה להכין את סעודת ליל הסדר, ואמו של אסף נחשבה רק לכוח עזר. שתיהן השתדלו לבשל אוכל יהודי ספרדי ולכנות את המנות בשמות אשכנזיים. בשבוע שקדם לליל הסדר נזכר אסף שוב בכל המוזמנים לארוחה: קרוביו של הדוד שלמה מהצד הפולני של המשפחה; אחיו ובני הדודים שלו מצד אימא. כולם היו בני תערובת מוצהרים שניסו להפיק את המיטב משני העולמות אבל קבוצת ההשתייכות האמיתית שלהם הייתה החברים מקן התנועה המאוחדת, ברחוב נרקיס הסמוך. כמעט כל האנשים והנשים שהסבו ליד שולחן הסדר של הדוד שלמה כבר נפטרו, ואלה ששרדו עזבו את העיר. אסף ואחיו הגיעו תמיד לביתה של הדודה מרים, שהדוד שלמה בנה פחות או יותר במו ידיו, כשעה לפני הסדר עצמו, ודודה מרים סילקה אותם מהמטבח בלי כעס, אבל בתקיפות שלא אפשרה ויכוחים כלשהם. ילדיה של מרים לגלגו עליה קצת בשל דבקותה במשה שרת, ויחסה העוין כלפי דוד בן גוריון. המתינות היחסית של שרת נראתה בעיניה יתרון גדול, עדות לחוכמה של מדינאי שעושה כמיטב יכולתו להימנע משימוש בכוח. בקרב המתבגרים בבית רווחה הערצה גדולה כלפי אריאל שרון ויחידת 101 שלו, ופולחן משה דיין החל כבר לקרום עור וגידים. דודה מרים שמרה על קרירות מקפיאה, ולא האמינה כלל בקיומו של כוח צבאי אמיתי בישראל, שלא לדבר על הפעלתו. "אם המצרים והסורים מאמינים שיש לנו יכולת הרתעה, זה מספיק טוב בעיני", נהגה לומר, "ברגע שנפעיל אותו הם יפסיקו לחשוש ממנו". אימא של אסף העריצה את הדודה מרים, אבל תמיד הייתה עצמאית בחשיבתה וסברה שהתרברבות הגברים בכוחם היא חלק בלתי נפרד מאישיותם, ושאין שום סיכוי לנשים לרסן אותה אלא רק להטותה לכיוונים מועילים בעדינות ובטאקט.

הביקור הקצר ברחוב הירשנברג נסך באסף יותר משמץ של עצבות, ובעיקר עייף אותו עד מוות. מותם של ארבעת בני הדודים, שהיו תמיד חלק מליל הסדר בשנות החמישים, ציער אותו מחדש בחדוּת בלתי צפויה, כאילו אירע ממש לאחרונה. איש מהם לא הצליח להגיע לגיל 70, חשב לעצמו, ואת מקומם על שולחן הסדר בהירשנברג כבשו אנשים שבקושי מדברים עברית. בפעולות בתנועה המאוחדת השתתפו רבים מילדי הרחוב מכל הגילים, אבל גם הם נעלמו לא רק ממנו, אלא מהעיר בכלל. כדאי אולי לוותר על הביקורים האלה במחוזות ילדותו, לפחות לזמן מה. שכרם יוצא בהפסדם, זה ברור, ושום דבר שיעשה לא ישנה את מהלך הדברים. היסטוריה חדשה נכתבת עכשיו, חשב לעצמו, והיא לא פחות תקפה וחשובה מאשר תולדות חיינו בשכונה. היא רק אחרת, זה הכול. עוד יבואו ימים שבהם יבקר הילד החרדי שאסף ראה על המדרגות בהירשנברג, ויראה שביתו מאוכלס באנשים אחרים לגמרי. רק דודנית אחת שלו שרדה מלילות הסדר של אז, וכמובן אֶחָיו. מוטב להרבות לכתוב על הימים ההם, אחרת יימחקו בכלל מהזיכרון המשותף של האנשים מאז, של בניהם ושל נכדיהם.

אסף הגיע לביתו והלך מיד למיטה. בחלומו הוא הגיע באוטובוס בין-עירוני למרכז העיר, ובנו הצעיר קידם את פניו בקטע ברחוב המלך ג'ורג' שבין רחוב בארי לרחוב המעלות. החלום היה משכנע ומוחשי, ורק בבוקר נזכר אסף שאין במקום הזה תחנת אוטובוס כלשהי. בנו לקח אותו לבית שלא הכיר, אבל ידע שזה בעצם ביתו, והראה לו בגאווה את הפרחים שקנה "לכבוד אימא". אסף  היה סקרן לדעת אם בנו התכוון לסבתא שלו שכבר נפטרה, או שמא לאִימו. את החידה הזו כבר לא יפתור לעולם. כאשר ניסה לספר את החלום לבנו קטע אותו הנער באמצע המשפט, ושרבב סיפור שאיננו ממין העניין.     

למחרת התעורר אסף, הציץ מבעד לחלון והבין שמזג האוויר נפלא, בדיוק כפי שהבטיח החזאי מהטלוויזיה. הוא כבר שכח שרק אתמול נשבע לעצמו לא לצאת עוד לטיולים בשכונה לבדו. מצפה לו יציאה נהדרת וקלילה, ורק לבישת הבגדים שחיכו לו על מסעד הכיסא נראתה כמו מעמסה מיותרת. אורית קיפלה הכול בסדר מופתי, והסדר היה חביב עליו למרות הסיסמאות האנרכיסטיות בזכות התוהו ובוהו, שנהג להפריח מעת לעת. אבל כאשר מתח את זרועותיו כדי ללבוש את חולצתו האדומה חש כאבים עמומים, אבל מרגיזים ומשביתי שמחה. גם המכנסיים הוכחו כאתגר קשה, שכן היה עליו להפעיל גם את הידיים וגם את הרגליים. מזל שאורית ישבה לה בבית קפה בעיר, ולא ראתה את עוויתות הכאב שלו. כל ביטוי של סבל הרגיז אותה, מחמת חוסר האונים שלה לעזור לו. אבל עתה היה הבית ריק מאדם, והוא הרשה לעצמו להיאנח בקולי קולות ואפילו לקלל. הקללות הקלו עליו, אבל לעתים גרמו לו לחוש נחוּת, כאילו היה הקבצן מהמלך ג'ורג' שסבל מתסמונת טוֹרֶט וקילל ללא הרף את העוברים והשבים. רק הבית האפלולי למחצה הגן עליו מפני המבטים בחוץ, כך חשב, ובכל זאת נמשך מאוד לשוטט שוב ברחוב, ואולי לקרוא ספר בגינה ברחוב רמב"ן. תמיד טען שהגינה היא בעצם שטח כבוש, מוצפת ממש בנשים חרדיות צעירות ובטפּן ונראית כמו "מתנ"ס בהתנחלות". אבל הפמיליאריות שלה עדיין שבתה את לבו. הוא ביקר שם עם הילדים במשך שנים רבות וממילא נהג להתבונן בעירו מבעד לאספקלריה של העבר. עתה, כאשר ישב על הספסל הירוק ליד הנדנדות, דימה לראות חברים וחברות של הוריו, שכולם נפטרו כבר לפני שנים רבות. אפילו האנגלית הברוקלינית של הנשים הקולניות מאוד לא שיבשה את הזיותיו המתוקות.

כעבור שעה קלה שמח מאוד לראות לידו אישה חילונית לגמרי, מתנאה במכנסי ג'ינס כחולים ומפיצה ניחוח עדין של ארוטיות מובנת מאליה. היא הכירה אותו מפגישות הורים בבית הספר החילוני במרכז העיר, וניגשה אליו מחויכת כולה. הוא שמח לקראתה כאילו היו ידידים ותיקים; למעשה רק החליפו מנוד ראש ידידותי באולם הספורט של בית הספר, שבו נערכו רוב הפגישות. "לא הייתי בטוחה שזה אתה", אמרה, "יש משהו בהבעה שלך, כאילו אתה בתוך חלום, או סתם הוזה". אסף רק חייך. רצה לומר שהוא תועה בדרכי החיים, אבל זה נשמע לו מליצי מדי. הוא קם וקנה לשניהם אספרסו בקיוסק הסמוך, ואף הצליח להתחמק מאחד הלקוחות שביקש לשוחח איתו. האישה סיפרה שהיא חיה לבדה לסירוגין, שבְּנָה יהיה אצל אביו הנשוי מחדש בחג, ולכן החליטה לנסוע ללונדון כדי "להתחמק ממועקת ליל הסדר שאותו תיעבתי תמיד". אסף רק חייך, בקצת פיזור נפש שגרם לה לחשוב שאין לו חשק להקשיב לדבריה. אבל זה לא היה מדויק: הוא פשוט לא הזדהה עם הניכור מחג הפסח, שאותו אהב משחר ילדותו. מה שהיה פעם נעלם, חשב לעצמו, אבל הוא מופנם בתוכו עמוק, ונשאר חלק מחייו. האישה הלכה לה, קצת נעלבה אולי, אבל הוא שאב כוח מהעובדה שהניכור שהיא הִדִיפָה לא חדר אליו. האביב בפתח, חשב לעצמו כפי שנהג לעשות בכל שנה, וגם חיי שעה קרויים חיים.

 

                                                                              חיים ברעם

 

                                                                      

 

 

 

 

הדפס /  Print הדפס / Print