הצום, ספטמבר 2010

כמה שעות לפני תחילת הצום ביום הכיפורים של שנת 1976 ניגש אלינו הרס"פ מישל אדרי ובישר לנו שהמטבח יהיה סגור לפי "הוראת הרב הצבאי הראשי". היינו עייפים ומאובקים, והעדפנו לשתוק. איש לא השמיע את קולות המחאה הרגילים במקרים כאלה, וגם ארנסטו מערד, שהיה אתיאיסט גאה ולוחמני, רק תלה בי את עיניו וציפה ממני לתגובה הולמת. אבל גם אני שתקתי. הצום היה עדיף בהרבה על ויכוח ארוך עם אדרי, שנחשב לאיש טיפש ועקשן במיוחד. החום הכבד בוואדי פיראן היכה בנו, וגרגרי החול שבלענו כל השבוע הנמיכו את קומתנו והפכו אותנו לאבק אדם.

השחרור מהמילואים התעכב מחמת צו 8, שנבע פשוט מן העובדה שלא הצלחנו להשלים את עבודתנו בקו הביצורים בואכה אבו רודס. למען האמת, עבדנו בעצלתיים. חשתי לפחות שמץ של אשמה בגין המורל הירוד של חברי במחלקה. הסברתי להם פעמים רבות שקו הביצורים הזה איננו אלא מחווה פוליטית, אולי קלף מיקוח במשא ומתן הבלתי נמנע עם המצרים, שכבר זנחו מזמן את הסובייטים ופעלו למען הנצחת ההגמוניה האמריקאית בעולם. מזה נובע שיכריחו אותנו לפרק את הביצורים ולהחזיר את השטח למצרים בתוך שלוש שנים לכל המאוחר. כך הפנימו כולם שלעבוד בלא חמדה בטמפרטורה של 38 מעלות במדבר סיני זה כמעט בלתי אפשרי. ארנסטו סבל מאוד מהאוכל הגרוע בשטח, וטעמו הארגנטיני האנין לא הצליח להכיל את הזוועה הגסטרונומית שהייתה נחלתנו בסיני. מצבו היה ירוד במיוחד: כל זמן שהתלונן בקולי קולות במבטאו המתנגן לא דאגתי; אבל בימים שקדמו ליום כיפור שתק לגמרי, וחשדתי שהוא שרוי בדיכאון קליני. זה אולי לא בלט כל כך, משום שכולנו היינו שקוּטים ועצובים וניסיונותיו של סמל המחלקה איתן עייני להפיק מאיתנו לא רק עבודה, אלא גם שירה ו"מוראל" עלו בתוהו.

עייני נחשב למשת"פ של הממסד בפלוגה, אבל בעצם הוא היה פשוט אדם עליז ואופטימי מעצם טבעו, ואפילו נאמנותו הכלבית לקבוצת הכדורגל של הפועל יהוד לא פגמה בשמחת החיים שלו. אבל אנחנו היינו חבורה נרגנת, וכל חיוך עליז נראה כביטוי של הסכמה עם בני העוולה ששלחו לנו צו 8 רק כדי שנקים במדבר עוד תעלת בלאומילך נואלת, אולי אפילו מטורפת. בשיחות עם החברה בפלוגה דיברתי על ה"הגשר על הנהר קוואי", שהבריטים בנו למען שוביהם היפנים. עייני כעס מאוד והטיח בי שאסור להשוות בין האויב היפני לבין צבא ההגנה לישראל. הוא אולי צדק, אבל בפלוגה לא אהבו את התייצבותו למען הצבא שדיכא אותם והאריך את שירות המילואים שלהם בלי סיבה הגיונית. הייתי בטוח לחלוטין שהשטח יעבור למצרים בעוד זמן לא רב (כך באמת גם קרה) ולא מצאתי שום סיבה להירתם לתעמולה פטריוטית ריקה ומטופשת. עייני הלשין עלי לאדרי שהזמין אותי לצריפון שלו, קילל אותי ואיים עלי שהוא יאלץ אותי להישאר בסיני אחרי שכולם יחזרו הביתה. לא טרחתי אפילו לענות. ידעתי שאין לו סמכות להוציא צו 8 נוסף במיוחד בשבילי, ולא הסכמתי לוותר על נאומי ההסתה שלי. ייתכן שהם לא הועילו לאף אחד, אבל אני לפחות שאבתי מהם נחת. ביממה שקדמה ליום הכיפורים כבר התייבש מלאי הרטוריקה שלי, והפכתי לזומבי כמו כולם. מצִדי, שנישאר כאן לנצח, ובלבד שאיש מהמפקדים לא ידבר איתנו מטוב ועד רע.

סגירת המטבח ביום כיפור נראתה בעינינו ככפייה דתית בוטה, השתלטות עוינת של הרבנות על המגזר האזרחי. אדרי אמר שמי שירצה יוכל לקבל מנות קרב באפסנאות אך הביע תקווה שנִמָנע מכך מתוך סולידאריות עם הצמים, שהיו רוב ברור בפלוגה. הוא הביט ישר בעיניו של שלמה מדינה, שעוד לפני שנה הגיע למילואים עם כיפה על ראשו ועתה התפקר בגלוי, עישן בשבת והתייחס בזלזול אל שומרי המצוות הרבים שבתוכנו. מדינה הכיר איזו סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב במועדון במרכז העיר הגדולה, כאשר פרץ למסיבה יחד עם כמה חברים מגדרה. הוא באמת התאהב, והנערה החדשה, ניצה, פשוט עיצבה אותו מחדש. אפילו המבטא שלו השתנה קצת, חרף העובדה שכמה שרידים מזרחיים עדיין השתרבבו פה ושם, שלא בטובתו. ההורים שלה התייחסו אליו בסובלנות מפתיעה, אחרי שידידה פסיכולוגית הסבירה להם שהתנגדות גלויה לחבר מגדרה רק תחזק את הקשר הבלתי רצוי. הם אפילו הזמינו אותו לאכול עם המשפחה במסעדה מפוארת בהרצליה פיתוח. מדינה מילא את כרסו בטריפות ואפילו אכל בשר תמנון בפעם הראשונה בחייו. הוא סיפר לי שהאוכל הגעיל אותו, ושהוא כמעט הקיא בנוכחות ניצה והוריה אבל היכולת שלו להתאפק ולדחות סיפוקים הייתה אגדית, ולא בכדי. ניצה לא הייתה זקוקה לאיפוק כלשהו. כאשר התארחה בבית הוריו בגדרה התלוננה לפני כולם על האוכל החריף ובעיקר על החילבה, בבת עינה של אִמו. אחיו של מדינה אמר לו, שלאשכנזים אין צורך בנימוסים. הם אדוני הארץ בכל מקרה, וכל מה שנעשה או נאמר לא יעלה ולא יוריד.

מדינה הרים את עיניו, שהיו נעוצות לאורך כל השיחה עם אדרי בנעליו המאובקות, התבונן ברס"פ ולבסוף פלט, שהוא טרם החליט איך לנהוג. מאז הבר-מצווה הוא תמיד צם ביום הכיפורים, וחציית הקווים הייתה כמעט בלתי נסבלת בעיניו. ארנסטו הסתכל עליו בשאט נפש. כל ההתלבטויות בנושא הדת העיקו עליו, והחילוניות שלו הייתה הרבה יותר מאשר סתם הימנעות מקיום המצוות. הוא ראה בעצמו את נושא הצלב של הנאורות, איש "אירופה של אמריקה הדרומית". הוא בא לישראל כדי שיוכל להיות יהודי בלי דת, כפי שחלם תמיד. המפגש שלו עם יהודים מסורתיים, שלא היו ממש דתיים אבל הקפידו מאוד על הכשרות, הביך והרגיז אותו. הוא קם בעצלתיים והתנהל בכבדות לכיוון האוהל. אדרי רצה מאוד להחזיר אותו בכוח הדרגות וההיררכיה, אבל שכנעתי אותו להרפות. ארנסטו היה מדוכא, כך טענתי, ויש לפנות אותו מוואדי פיראן לפני שיקרה אסון.

אדרי הקשיב, ציית אבל ארשת פניו הייתה מלאה שנאה כלפי. הוא חש שאיבד משהו מסמכותו, וחשד שנאמנותם של החיילים נתונה דווקא לי. זה היה מצב מסוכן עבור שנינו, והעדפנו להשאיר את הדברים כפי שהם. אדרי חזר למשרד הפלוגתי והתכופף עמוקות כדי להיכנס מבעד הפתח הקטן שהוא קרע באוהל הרעוע. אצל החבר'ה השתררה שתיקה מעובה ורעת מזג. הרס"פ לא ציווה עלינו לצום, אבל השאיר בידינו את כל היוזמה. את הפעולה הפסיבית של התנהלות עצלה לחדר האוכל היינו מסוגלים איכשהו לעשות, אבל מנות הקרב חייבו יוזמה, משא ומתן עם האפסנאי הדתי, הגברת הניכור מרוב חיילי הפלוגה, הכנה עצמית של האוכל. לאיש מאיתנו לא היה כוח לזוז ולכולנו היה ברור שבעוד חצי שעה לכל היותר יסגור אליהו מינץ את האפסנאות ואז נישאר רעבים בלי שום קשר לרצוננו החופשי.

מדינה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהחבורה החילונית שלנו, ולכן כל החלטה שלנו הייתה תלויה גם בו. אם נחליט לאכול את מנות הקרב הדלוחות מדינה יבודד, ואולי אף ייאלץ לבלות את יום הצום יחד עם החבר'ה המסורתיים, שמהם התרחק מאוד בימים האחרונים. במקרה הטוב יישאר בינינו, וחוויית האכילה בעצם יום הכיפורים תהיה עכורה וזעומת פנים. מדינה הבין היטב את מצבו. ניצה, ששלטה אפילו בתת-ההכרה שלו, הייתה רחוקה מאוד מדרום מדבר סיני, וכך גם בני משפחתו, שכולם צמו. לכן הוא נשאר תקוע עם החלטה ריבונית לגמרי. השתיקה הקולקטיבית נמשכה כמעט חצי שעה, ולבסוף מדינה פלט שהוא לא עומד לצום, אבל "לא בטוח שאוכל לאכול". הכפירה שלו תתבטא בעצם שהותו במחיצתם של חילונים, שאינם מקיימים את מצוות הצום ביום הכיפורים. כולם נשמו לרווחה, אבל איש מאיתנו לא התנדב ללכת לאפסנאות. פרצופו החמוץ של מינץ הדתי הרתיע יותר מאשר הרעב הצפוי לנו.

בסופו של דבר לא אכלנו מנות קרב אבל גם לא צמנו. כל אחד הקריץ קצת חטיפים, או עוגיות, ולי הייתה חבילה שלמה של עוגות מזרחיות, בעיקר מעמול, שאימא שלי שלחה לי. מדינה לא טעם דבר אבל שתה קצת מים, שלא יתייבש. שמרנו על החברוּת, חגגנו את הפשרה ולימים זכיתי אפילו להזמנה לחתונתו של מדינה עם שכנתו מגדרה, גלית היפה ושופעת הקסם. מדינה חבש כיפה שחורה בחתונה וגם בשנים שנקפו לאחר מכן, בעיקר מאז מות אביו. שאלתי אותו פעם אחת על ניצה, אבל הוא רק חייך וסיפר לי שאביה שלח אותה לעשות דוקטורט בבוסטון. הוא לא ממש התאבל על הקשר המופרך עם אוכלי הטריפות האלה, ונראה היה שהוא מעריץ מאוד את אשתו. גם אבא של גלית חבש כיפה בכל ימות השנה, אבל נסע לא פעם עם חתנו לבלומפילד למשחקי הבית של מכבי תל אביב. נראה שרק דימינו שמדינה למד את אמנות הפשרה דווקא באותו יום כיפור חם, בעיצומו של מדבר סיני.

הדפס /  Print הדפס / Print