החיים הטובים

כל העיר, 22 אפריל 2011. סיפור לפסח

החיים הטובים

חיים ברעם

בתחילת שנות השמונים ניסה דרור להשתחרר מתחושת המחנק שאחזה בו דווקא אחרי גירושיו, ונמלט ללונדון לכל חג הפסח. הוא החליט וביצע, והנחישות שהפגין נסכה בו קורת רוח, שפוגגה במקצת את המיאוס הקיומי ששלט בתודעתו באותה תקופה. תמיד אהב את ליל הסדר, וכאשר נענש בצבא ונשאר במחנה לחג חווה אומללות איומה וגם שִנאה קשה לכל מפקדיו, שלא נעלמה אפילו עשרות שנים אחרי שהשתחרר.
אבל לקראת הפסח של 1983 קלט שליל הסדר יהיה עינוי גדול ומתמשך. הוריו כעסו מאוד על הגירושים וילדיו העדיפו לנסוע עם אשתו לשעבר לבית הוריה. הוא שיתף את הוריו בתוכניות הנסיעה שלו רק כאשר היה כבר בשדה התעופה בלוד. דרור העמיד את כולם, גם את עצמו, בפני עובדה מוגמרת והמחיש לעצמו שיש לו שליטה מוחלטת על חייו. כל זה גרם לו אושר רב. הוא נסע לעשרה ימים, בלי סדר יום, בלי התחייבויות, ולא הודיע דבר לידידיו באנגליה. הניכור כלפי כל העולם דווקא קירב אותו לעצמו, והוא הבין שלונדון יכולה לספק את כל צרכיו: קולנוע משובח, מוסיקה, אוכל הודי, התבוננות ממושכת בנהר בעיירה ריצ'מונד האהובה עליו, כדורגל, נסיעות ארוכות ברכבת עם ה"גארדיין" וביקורים לא מתוכננים באתרים שבהם לא שהה בעבר, לעתים מתוך גחמה של רגע.
במלון הקטן בסוויס קוטג', צפון-מערב לונדון, הוא התקבל בחום כבן אובד, אבל אחרי שקיבל את המפתח היה ברור שאיש לא יטריד אותו עוד. מהחלון לטש עיניים בכנסייה העתיקה בבֶּלסייז סקוויר, אפופה קיסוס ומטפסים, גדולה אבל גם שכונתית מאוד, ושקע ברגיעה מוחלטת, כמעט סופנית, עד שלעתים דימה שחייו אוזלים ממנו בנעימוּת מוזרה שהופכת את כל החוויה לדמוּית-חלום. דרור הכיר כל עץ בשכונה, ושמח להיווכח שהפריחה הקדימה השנה. בעוד כשעה יפסע לאורך איטון אווניו, וישתה קפוצ'ינו בבית הקפה האיטלקי בפינת פינשלי רוד. אחר כך ירד במדרגות הנעות לרכבת התחתית ויחפש סרט ומסעדה במרכז העיר. בביקוריו הקודמים חשב לעתים שהוא לא מרגיש שלונדון נמצאת בכלל בחוץ-לארץ. היא מוכרת מדי, השפה שגורה על פיו, הריחות, האוויר מקנים לו תחושה של בית. אולי כדאי לנסוע פעם למקום אחר ולא לשוב ללונדון כמו סוס לאבוסו. אבל בכל שנה הוא הקפיד להגיע דווקא ללונדון, ועתה כבר זנח את התהיות ונהנה מעצם האהבה הגדולה שהוא רוחש לעיר, מבלי לצפות לתגמול כלשהו.
הפעם חווה רק אושר צרוּף, בלי חיבוטי נפש מיותרים. בבייקר סטריט זנח את הרכבת ועלה על אוטובוס אדום בואכה בריקסטון. לא היה לו מה לחפש בפרוור הדרומי והוא לא הכיר שם אף אחד. האלמוניות היטיבה עימו, והוא הסתפק בקנקן תה מעולה ובעוגת תפוחים שהוגדרה בתפריט כמאפה מג'מייקה, אבל טעמה היה אנגלי-פרולטארי, בדיוק כמו העוגה ליד איצטדיון הכדורגל באפטון פארק. בעבר היה מותר לעשן בקומה העליונה באוטובוס ובשנות השישים טיפח דרור ידידות עזה עם מורה לספרות ולשי, ספק הומו, שאיתו נסע בכל בוקר מצפון לונדון לקנסינגטון בקו 28. למורה קראו טרבר דיוויס ודרכו הגיע דרור למיטב המשוררים הקלאסיים של אנגליה ותוּעל גם לתומאס הארדי ולאלדוס האקסלי. ממנו למד לקרוא את שבועון השמאל "ניו-סטייטסמן" בכל יום שישי, ודיוויס הזמין אותו גם למפגשים של ותיקי הבריגדה הבינלאומית, שלחמו בספרד נגד הפשיזם. על תפקידו באותה מלחמה הוא לא הִרבה לדבר, אבל תמיד התלונן על המריבות הפנימיות בין הלוחמים למען הרפובליקה ולא חסך ביקורת גם מהטרוצקיסטים, שלהם שמר טינה מיוחדת. האם היה חסיד של סטאלין? דיוויס מעולם לא הודה בכך. בדרך כלל ירד דרור מהאוטובוס תחנה אחת לפני הוולשי אבל פעם החליט המורה לרדת בנוטינג-היל גייט ואז הבחין דרור לראשונה בצליעה שלו, אולי תוצאה של פציעתו במלחמת האזרחים האיומה. יום אחד נעלם מקו 28, וגם לפגישות של ותיקי הבריגדה בקילבורן לא הגיע עוד. הוא נעלם מחייו של דרור לפתע, בדיוק כפי שהגיח אליהם משום מקום. עשרים שנה מאוחר יותר, בבית הקפה הדלוח אבל הביתי כל כך בבריקסטון, התגעגע אליו דרור בפעם הראשונה, ואולי אף האחרונה.
את הדרך חזרה עשה באוטובוס, פקקי התנועה הרבים גרמו לנסיעה להתארך מאוד, ודרור אהב כל רגע. המתיקות המרירה ואבק הבדידות שהתלווה אליה קסמו לו מאוד. הוא הבין את סודה המיוחד של לונדון, שהיה שמור רק בשבילו. היא תמיד סימלה את החירות לבחור את דרכו לבד, בלי להתייעץ עם אף אחד ומבלי למסור דין וחשבון לאיש. דרור אמנם הגיע ללונדון לביקור קצר, רק לחג הפסח, אבל הוא קיבל שם את מנת הסם שהייתה דרושה לו כל כך. לא לחינם קוראים לפסח חג החירות, חשב דרור, בחג הזה אני חופשי ומאושר.
ליד דלפק הקבלה במלון הבחין דרור במכר מירושלים, ורוחו הטובה נטשה אותו באחת. האיש היה טרחן גם בימים כתיקונם, אבל עתה יעכיר כל מגע איתו את השלווה, שבעבורה נסע ללונדון. דרור צִמצם את כל יישותו וחמק לחדרו. נראה שאצטרך להתקיים כאישיות ממוזערת לאורך כל ימי הביקור, חשב לעצמו בחמיצות, אבל הנבואה הרעה הזו התבדתה. האיש איכשהו נעלם כלא היה. אולי היה זה יומו האחרון בלונדון, אבל דרור ניצל.
את ליל הסדר בילה דרור במסעדה הודית בבייזווטר, שכונת מגוריו האהובה באמצע שנות השישים. הוא הזמין את שכנתו לשעבר גרייס ג'ונס, שעדיין גרה באינוורנס טראס הסמוך למסעדה. הוא זכר אותה כיפהפייה זוהרת, שאביה היה ולשי ואִמה הודית, אבל עתה נראתה כמו קשישה הזקוקה מאוד לטיפול שיניים. החיים בדלות יחסית לא היטיבו עימה, אבל היא שימרה את נימוסיה הטובים ואת החן המיוחד שלה. דווקא היא העלתה באוב את לילותיהם הסוערים בדירת הגג שלה, אבל לשניהם היה ברור שכל זה היה נחלת העבר. גרייס הייתה הדיירת האחרונה בבית הדירות הגדול באינוורנס טראס, והיא חיכתה לצו פינוי שעלול להגיע בכל רגע. הבית יהפוך למלון בינוני לתיירים, ואיש לא יזכור את הגברים והנשים מכל העולם, שהוא היה פעם מרכז חייהם. גרייס זכרה את כולם, וליל הסדר כאילו נועד להנציח את שמותיהם: טרבר כריסמאס היגר לאוסטרליה, לונה ג'ונס היפה נישאה וחזרה למערב אנגליה, הלן היוונייה נרצחה בידי חבר קנאי, ליז דודס ננטשה על ידי חברה, הקומוניסט העיראקי שהתיידד גם עם דרור, וחיה עם אנגלי שמבוגר ממנה בארבעים שנה. הקהילה הקטנה שלהם התפזרה לכל עבר, וגם השריד האחרון, גרייס ג'ונס, אינה דומה עוד לעצמה.
כשחזר דרור ללונדון מקץ שנה וחצי כבר נעלם השלט הקטן עם השם "גרייס ג'ונס" מלוח שמות הדיירים, שמקץ שנים נעקר לגמרי ממקומו. אולי באמת עברה לעיירה הקטנה ליד קרדיף, ששם התגוררה דודתה הוולשית. הפגישה איתה בערב פסח 1983 הייתה גם פרידה סופית, וכבר אז הבין דרור שהוא נפרד בעצם גם מעצמו, ומהעולם שהיה פעם חלק ממנו. התחושה הזו עוד העמיקה כעבור שלוש וחצי שנים, שאביו נפטר ודרור קלט שלעולם לא ישמע עוד את קולו הערב בליל הסדר, ושייתכן שוויתר יותר מדי בקלות על חג הפסח במחיצת הוריו. לא קל להמחיש לילדים שגם דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם אינם אלא רגעים חולפים שיעברו במהירות כה עצומה, חשב דרור, וקשה לנו להבין שגם אנחנו נישאר רק זיכרון רחוק כאשר ילדינו ונכדינו יחגגו את ליל הסדר. אבל זה יקרה בוודאות מוחלטת בימים, שהם אולי רחוקים עתה מתודעתנו, אבל בכל זאת יגיעו עד מהרה.
חיים ברעם

הדפס /  Print הדפס / Print