דירוג תאצ'ריסטים אישי, ינואר 2001

כמה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה החדשה, ולפני שצונזרתי מתוכנית הערוץ הראשון "שבע וחצי", ישבתי באולפן מול שר האוצר לשעבר והתאצ'ריסט המושבע ח"כ מאיר שיטרית. שאלתי אותו מדוע הניח לפקידי האוצר להתעלל באוכלוסיית מצביעי הליכוד וש"ס בפרט, ובעשירונים התחתונים בכלל. שיטרית, כדרכו, לא חש אפילו שמץ של מבוכה. הוא רק שילח בי את חיוכו הנעים, ואמר, שלא היה לו די זמן לפטר אותם. כיוון שטיפלתי לעתים תכופות בנושאים חברתיים-כלכליים בתוכנית, ידעתי שבכירי האוצר לא משקשקים מרוב פחד.  הם יודעים היטב, ששיטרית, או סילבן שלום, (או שוב בייגה שוחט?) ימשיכו לטפח את העשירון העליון, ליצור כאן גן עדן לעשירים וסיוט מתמשך, עתיר פערים, לעניים, למיגזר הערבי ולשכירים.

מכאן גם החלטתנו הנחושה, לשים קץ לבלוף של הקיטוב המדומה פעם אחת ולתמיד. כל המועמדים לראשות הממשלה (כולל ביבי נתניהו ושמעון פרס הווירטואלים) הם משרתים מרצון של בעלי ההון, שגם מממנים אותם ואת פעילותם. כולם שפוטים של פקידי האוצר, שעבורם האוריינטציה הרכושנית הקיצונית היא גם אידיאולוגיה וגם אינטרס, שכן כמעט כולם מוצאים תעסוקה במיגזר הפרטי אחרי פרישתם מהאוצר.   השביתה המוצדקת לחלוטין של ההסתדרות נגד משרד האוצר מוכיחה, למי שזקוק להוכחות כאלה, שגם תחת שלטון מפלגת העבודה נאלצים השכירים להילחם על פת לחם ממש, ולשמוע משר האוצרהנמקות ניאו ליבראליות מובהקות על "צמיחה" ועל "ריסון האינפלציה". במצב של אינפלציית אפס האוצר טוען, שאין מקום לתוספות יוקר. במצב של אינפלציה גבוהה, הוא גורס, שכל העלאת שכר הורסת את המשק. זה לא מפריע להם לתת הנחות למעסיקים גם במסים וגם בתשלומים לביטוח הלאומי.  לבי עם עודד שחר מהטלוויזיה, סוציאליסט הרבה יותר מתון ממני, המחצין לעתים את תחושת הבחילה שלו נוכח מדיניותו האנטי סוציאלית (על דעת שתי המפלגות הגדולות) של משרד האוצר.

בדירוג התאצ'ריסטים האישי שלי, זוכה נתניהו במקום הראשון על נקלה. שני אחריו אהוד ברק, ואריאל שרון מסתפק במקום השלישי. כיוון שבדירוג הפשיסטים זוכה דווקא שרון במקום הראשון, אני מציע לקוראים האדומים לא להתלהב ממועמד הליכוד יתר על המידה.  מכל מקום, גם שרון מוקף באנשי עסקים מכל הסוגים, כולל המפוקפקים ביותר,  ומדיניותו המלחמתית איננה מבטיחה רבות לשוחרי השינוי החברתי. זה לא מקרה שלא מתנהל במערכת הבחירות הזו שום ויכוח בנושאים החשובים האלה, מלבד החלפת סיסמאות יחצניות המעליבות את האינטיליגנציה של כולנו.  מי שמבקש שינוי כלשהו, שלא לדבר על מגמה שיוויונית יותר, נידון למפח נפש. בנושא הסוציאלי ניתן לומר בקור רוח, שיש הסכמה מוחלטת בין העבודה לליכוד. את ההכרעה להטיל לקלפי פתק לבן קיבלנו בעיקר בעטיים של נושאים אחרים.

*************

אהוד ברק הקהיל בעירנו את עדת יפי הנפש, אלה התולים בו עיניים רכות ומתחננות, ועורגים לכל הברה של אישור והבנה. בין השאר ביקשו ממנו הנלבבים (אם מותר לי לשאול לשון חסידית זו מש"י עגנון) להבטיח להם, שהוא לא ישרת כשר ביטחון תחת אריאל שרון.

ברק, שמוכן עכשיו להישבע אמונים לאייתאללה הגדול של העיר הקדושה קום באיראן, ובלבד שייבחר, "הבטיח". מהיכרות קרובה מאוד אני לא מתפלא במיוחד שראש עדת החסידים, לובה אליאב, לא קלט שברק פשוט מהתל בו. המועמד של אליאב הדגיש, שלא ישרת בממשלת "טהרן-אסואן" של שרון ואביגדור ליברמן, ובכך פתח למעשה, מבלי שהנלבבים יחושו בזה, את המערכה בתוך מפלגתו להצטרפות לממשלה מייד אחרי הבחירות.

אז לידיעת אליאב, אביב גפן, נפתלי רז, אחינועם ניני ושאר משתתפי הפגישה עם ברק: ראש הממשלה לא פסל את שרון, וגם לא את השתתפותו בממשלתו העתידית. להיפך. הוא רמז לכם, שרק נוכחותו בקבינט תוכל לסכל את התוכניות המסוכנות של ליברמן, לפעול בכוח נגד טהרן ונגד סכר אסואן במצרים.   זוהי תהיה גם טענתו העיקרית נגד מתנגדי השותפות עם שרון בתוך מפלגתו, אם אומנם יישארו כאלה: אנחנו מצילים את האומה מחירחורי המלחמה של הימין הקיצוני. התנגדותו הבטוחה של יוסי ביילין להצטרפות היא בקושי רלבנטית, כיוון שהאיש לא יהיה אפילו חבר כנסת. אחרי השישה בפברואר הוא יצטרך להתחנן בפני התיקשורת האלקטרונית כדי להתראיין. כל היתר יתקפלו, או יקלטו במרצ. כל זה, בהנחה שיוסי שריד לא ינקוט אף הוא בלשון של הפחדה מפני ליברמן, ויטען שהצטרפות מרצ תמתן את הממשלה ותמנע תהליכי התחרדות וקריסה תרבותית-פוליטית  של הציבור החילוני.  אני מקווה שהוא לא יתדרדר עד כדי כך, אבל כיום קשה להיות משוכנע עד הסוף בדבר כלשהו.

שריד מנסה לשכנע את ציבור בוחריו שנושא ממשלת האחדות בראשות שרון ירד מן הפרק, אבל הוא עצמו איננו מאמין בכך.  בזחיחות דעת אופיינית אמר מנהיג מרצ ביום שני השבוע, שהוא שמח לשמוע על "התחייבותו" של ברק, כיוון שעד אז חשש, שהוא פשוט טורח ימים ולילות כדי לקדם את פרוייקט "שרות הביטחון" של המועמד שלו בממשלת שרון.  על ההודאה החושפנית הזאת אפשר לשאול  את שריד הרבה שאלות נוקבות, אלא שכל סיעת מרצ מוכיחה יותר ויותר את פחדנותה ואת רפיסותה בפני הראיס.  אם עד יום שני סבר שריד, שהוא מכלה את ימיו במאמץ לשלוח את ברק לתפקיד המפתח העיקרי בממשלת שרון, אז באיזו סמכות מוסרית הוא פונה למצביעי השמאל להצביע לברק? וכיצד הוא מגיב על הדיווחים התכופים והמשכנעים, שהשיחות בנושא ממשלת האחדות הן בעיצומן, שפואד בן-אליעזר מנהל אותן ישירות עם שרון בברכת ברק, ושגם חלק מאנשי האופוזיציה לברק במפלגת העבודה מוכנים לצעד כזה, כדי "לבלום את הימין המטורף?".

כיוון שכל עסקני מרצ התקפלו, שומה על חברי השורה בתנועה לחסל כבר עתה את ההתקרבות הממאירה של ההנהגה למדיניות האופורטוניסטית של ברק ושל אנשיו, ואת זה ניתן לעשות רק באמצעות הפתק הלבן. אני מתנגד נמרצות להחרמת הבחירות, ורואה בצעד כזה משום מחאה בכיינית נגד הדמוקראטיה. הפתק הלבן הוא הצבעה פוזיטיבית, ויש בדעתי לכתוב עליו הצהרה חתומה בשמי בעד שלום אמת והתייחסות מציאותית לנושא ההתנחלויות (כלומר, לפירוקן) והפליטים.  אחרי השישה בפברואר נפעל בכל כוחנו נגד ממשלת שרון, עם או בלי ברק,  ולבניית שמאל אמיתי, יהודי-ערבי, אנטי תאצ'ריסטי ואינטרנציונליסטי.  ואם הוורדרדים יפנו כלפינו אצבע מאשימה, ויטענו שאנחנו, בקושי רבע מעברה, העלנו את שרון לשלטון?  אז לא תהיה לנו ברירה, אלא להפגין כלפיהם אדישות אדיבה. לאנשי שמאל, שמוכנים להצביע לברק ולשלמה בן-עמי אחרי רצח 13 האזרחים הערבים, יש במה להתבייש. אנחנו נטיל את הפתק הריק בגאווה.

אם לפחות כמה אלפי יהודים משמאל  יצביעו בפתק לבן, הם יאותתו בכך לאזרחים הערבים שלנו, שפנינו לברית ארוכת טווח עימם. בכך נפנה עורף סופית ל"שמאל" הבורגני ולכל מאפייניו, כולל ההתעלמות המסורתית מהערבים או לחילופין הפטרנאליזם כלפיהם.  כיוון שרק הברית עם האזרחים הערבים תציל אותנו משלטון ניצחי של הימין והחרדים,  עלינו להפנים מחשבות חדשות גם בנושא הפליטים. מי שמפחיד אותנו בעוד חצי מיליון אזרחים ערבים שיתווספו למדינה אחרי שנכיר בזכות השיבה, איננו מבין שהאידיאולוגיה האנטי- גזענית שלנו, שהיא חלק אינטגראלי מעצם מהותו של השמאל, מחזקת את תמיכתנו ביצירת איזון חדש במדינה, שימנע את המשך התהליך ההופך אותנו למיעוט פוליטי נצחי.

הדפס /  Print הדפס / Print