גשם של פתקים, ינואר 2001

"גשם של פתקים, פתקים לבנים. מקצה הארץ ועד קצה, כולם לבנים. לבנים! לבנים! לבנים!".

אני יכול רק לקוות, שהקוראים יסלחו לי על הפאראפרזה מהנאום הדמגוגי המפורסם של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, במערכת הבחירות של 1981.  בגין דיבר, כמובן, על פתקי ההצבעה של מח"ל, והוא גם זכה בהם, מעל ומעבר לכל הציפיות. אני לעומת זאת,  מצפה להענות גדולה, אבל כל זאת די מוגבלת, ורק המיגזר הערבי אולי יציל את כבודו האבוד של השמאל הישראלי.

אני חש היטב, גם על בשרי, את ההיסטריה שאוחזת באנשי אהוד ברק, וגם את תוקפנותם ההולכת וגוברת כלפי השמאל העיקבי.  אפילו הפנינה רוזנבלום של הפובליציסטיקה הישראלית, עירית לינור ממעריב, פתחה את פיה הקדוש וברשימה רדודה (שהיתה נזרקת לפח על ידי כל עורך של ביטאון שמאלי לא בגלל הדיעות, אלא מחמת הסגנון העלוב וההנמקות המטופשות), הרהיבה עוז לגדף אותנו.   לא הייתי טורח להתייחס כאן אל לינור, אלמלא התקרנפותה הגלוייה עם פרוץ אינתיפאדת אלאקצה.  הגיע הזמן שאנשים כמוה, או כמו הפוליטיקאים שהגדירו את המפגינים הערבים בגליל ובמשולש כ"פורעים" והצדיקו את רצחנותה של משטרת ישראל כלפיהם, יבינו שהם לא שייכים לקבוצת ההתייחסות שלנו.  עמוס עוז, אהוד יערי, פואד בן-אליעזר? מוטב שינסו לעצור את הסחף בחוגים שלהם לכיוון אריאל שרון.  ממה שאני שומע מחברי שעובדים בעיתונים אחרים או במשרדים ממשלתיים, אני מסיק, שדווקא המפא"יניקים וחניכי מורשת דוד בן-גוריון שוקלים בגלוי עריקה למחנה שרון. אז הסחטנות הרגשית לא תעזור.  כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר, הצבעה בפתק לבן לא תמליך את שרון. ברק כבר עשה את המלאכה למען יריבו בכוחות עצמו, ואם הוא יקבל 27% או 28% (יש להניח שהבהלה נוכח הפנמת המציאות של שרון כראש ממשלה הבא, תנתב אליו עוד כמה אחוזים) זה לא ישנה את מצב הדברים.

אבל חשוב לציין כאן, שהמניעים להצביע בפתק לבן הם רציונאליים ושקולים, ולא רק תגובה רגשית על מחדליו של ברק. בפעם הראשונה מאז שנות החמישים, יש לשמאל היהודי-ערבי הזדמנות להשפיע על עיצובה של התרבות הפוליטית במדינה.  הפתק הלבן מסמל את  נחישותו של השמאל לקחת את גורלו בידו, ולנסות לממש את עקרונותיו. אנחנו מסרבים לחלוטין לתמוך בימין המתחפש לשמאל, רק כדי לבלום ימין קיצוני יותר.  יצאנו מכיסו של ברק, ועלינו ללמוד ללכת בכוחות עצמנו.

המשימה של ברק היא לתת הכשר למלחמה הבאה (בשל "הסירוב" הפלסטיני), ולמשיך לחצוץ בינינו לבין הציבור הערבי במדינה. לנו יש אג'נדה אחרת: לחשל את ההתנגדות נגד ההכנות למלחמה הבאה, להכשיר את הלבבות לוויתורים הדרושים כדי להשיג שלום אמת, לפזר את הפחד מפני שובם של כמה עשרות אלפי פליטים

(שיקבלו אזרחות ויחזקו את השמאל בכל מערכת בחירת עתידית) ולנתק את הקשר הממאיר שבין "השמאל" לבין העשירונים העליונים.  כך נוכל להילחם נגד העשירים ונגד משרד האוצר, מבלי לחשוש שאנחנו פוגעים בבני בריתנו בנושא השלום.

ממשלת שרון-ברק (לדעתי יש סיכוי רב שגם שמעון פרס יתן לה לגיטימציה כשר החוץ) לא תוכל להשיג הסכם שלום, אבל יהיה קל יותר לגייס נגדה את מיטב הכוחות היצירתיים, האינטלקטואליים והאמנותים בחברה הישראלית.  אם שר המשטרה של הממשלה החדשה יתן את ידו לרצח ערבים ישראלים, יתמלאו הכיכרות במפגינים, אפילו אם השר החדש הזה יהיה שוב שלמה בן-עמי.

אם ברק היה מנצח בבחירות, בהרכבה הנוכחי של הכנסת, היינו הולכים שוב לבחירות בתוך כמה חודשים, כשרוב העם שרוי בתודעה הכוזבת, שניסינו ללכת בדרך השלום, אבל נכשלנו בשל עיקשותם של הפלסטינים. זהו האסון הכי גדול שיכול לקרות לשמאל, לשלום ולעתיד החברה כאן.  מוטב שהעם ייווכח, גם בדרך הקשה והכואבת, שדווקא דרכו של שרון האולטרא ימני מובילה אותנו למבוי סתום מלא סבל.

אז אלה הם הנתונים: ברק אבוד, וגם אם היה לו סיכוי, זה רק היה מזיק לעניין השלום; אני לא מאמין גם בגימיק של פרס,  כי חייבים כנראה למצות את כוס התרעלה עד הסוף. קשה להבין את הקרנפים מסוגה של לינור: אם הם באמת מאמינים שיאסר עראפת אשם בכל ושהוא סרבן שלום, אז מה להם כי ילינו על שרון? ומדוע ברק הולך ביודעין להצטרף לממשלת שרון, ולא מודיע כבר היום שהוא לא יכהן בממשלה כזו? תשאלו את א.ב. יהושע ואת עמוס עוז. הם כבר תמכו בממשלת אחדות  לאומית בעבר.

לכן ההצבעה בפתק לבן איננה צעד של ייאוש, ודווקא הצטרפותם של יונים למחנהו של ראש ממשלה גרוע וכושל היא קריאת תיגר גלוייה נגד תפישת המציאות שלהם-עצמם.  נצטרך לעבור שנים גרועות וקשות תחת שילטונו של הימין הישן ושותפיו ממפלגת העבודה המתפוררת,  עד שהמרכז המתון יתעשת ויקים לעצמו מסגרת חדשה, והשמאל יהיה הקורקטיבה הרדיקלית שלו. רוב העם מוכן לשלם את המחיר האמיתי לשלום, אבל הובל על ידי מנהיגים שרימו אותו להצבעה המאסיבית בער שרון שתהיה בעוד פחות מחודש. זוהי האמת ואין בלתה. אז מישהו מכם באמת מאמין שברק, הימני בלבו ובתודעתו, יכול להנהיג את הזרם הנגדי למחנה הלאומני?

*************

אנשי שמאל רבים בכל הארץ מכירים היטב את דני פתר-פטרזייל, מעמודי התווך של השמאל העצמאי הישראלי מזה שנים רבות, ומטובי המחנכים שהיו אי-פעם במערכת החינוך הישראלית.  אני מתכוון למחנך במתכונת "הפואמה הפדגוגית" של מאקארנקו, ולא לסתם "מורה".

בשבוע שעבר יצא ספרו, "לב בצד שמאל", בהוצאת צ'ריקובר. הספר משחזר את חייו בתוך ההוויה של השמאל הישראלי מאז קום המדינה ועד היום. פתר עבר את כל השלבים: היה איש מרכזי בתנועה המאוחדת בעיר, נפצע במלחמת 1948 ונשאר נכה בידו, עבר לשמאל בהשפעת הד"ר משה סנה, עזב איתו את מפ"ם, היה ממקימי חזית השמאל שהצטרפה אחר כך למק"י (בשיא מסע השינאה האנטי קומוניסטי בארץ), התפלג ממק"י, הפגין נגד הפלישה הסובייטית לפראג, היה ממייסדי שי"ח ומראשי האגף השמאלי בשל"י, שגם אני נמניתי עם פעיליו.

הגילוי הנאות מחייב אותי לדווח כאן לקוראים, שפתר הוא חבר קרוב שלי, ושאנחנו קרובים מאוד בדיעות הפוליטיות ובנושאים רבים אחרים. עם זאת, הדרך שלי לשמאל היתה שונה, כיוון שמעולם לא עברתי דרך הפילטר הלניניסטי. מיגוון הביוגראפיות הפוליטיות איפיין את פעילות השמאל בתוך של"י, שהיה לה אופי רעיוני מובהק. פתר תמיד נתן את הטון בדיונים האידיאולוגיים, ומי ששומע היום את הוויכוחים הרדודים בטלוויזיה, יכול רק להתגעגע.

פתר לא התיימר לכתוב ספר הגות, ושילב קטעי ראיונות שערכו בניו קובי וסיני, עם מאמרים שכתב בעצמו. הז'אנר הזה עובד, ומאפשר לאנש את הדברים ולעשות אותם יותר נגישים גם לקוראים שלא התנסו בפעילות שמאלית. הפרק על החינוך בספר מרתק לא פחות מהחלק הפוליטי, וקוראים רבים יופתעו אולי מעמדותיו של פתר בזכות מדיניות האינטגרציה מול יריב בשיעור קומתו של שלמה סבירסקי, שהוא מבקר חריף שלה.

ההצלחה הגדולה של הספר היא בהמחשת דמותו של האיש,  שתמיד השכיל לשבץ המון רגש אותנטי במסר הרעיוני שלו. פתר הוא איש שיודע לקרב גם את יריביו, ותמיד שמר על קשרים טובים גם עם אנשים שהלכו בדרכים שונות משלו. תיאור המורשת המגוונת של פועלי ציון שמאל (מבית הוריו),  ודרך יישומה, לעתים הלא-מודע, במסגרות פוליטיות כל כך שונות בתוך השמאל מאפשרים לנו להבין היטב את האיש האמין הזה, שיושרה, אומץ לב נדיר ונון- קונפורמיזם מאפייינים את כל מעשיו. הלב תמיד נשאר בצד שמאל, גם כאשר המציאות השתנתה במהירות המטורפת,  ואפילו בימים הנוראים האלה, שבהם אנחנו מתקשים לזהות  לא רק את האחרים, אלא גם את עצמנו.

הדפס /  Print הדפס / Print