בלי זמן פציעות

"מלחמת 90 הדקות", איתי מאירסון, הוצאת ידיעות ספרים, 205 עמודים

יש להניח שהסופר הצעיר איתי מאירסון יכתוב ספרים יותר טובים בעתיד, ואולי אף יצליח איכשהו ליישב את השקפת עולמו הליברלית עם הסיוטים הכהניסטים המבעתים אותו. אבל גם ספרו החדש מרתק דיו, ורק סנובים מובהקים יפטרו אותו בבוז מתנשא בגין קריאותו המופלגת. את "מלחמת 90 הדקות" ניתן לקרוא בתוך שעתיים, בערך הזמן שנדרש לבליעת מדור ספורט בעיתונות היומית ביום ראשון בבוקר. אין בזה כדי לחרוץ את דינו לשבט. מאירסון הוא לא רק כותב מיומן, אלא גם איש שנון וחד, שלעתים מצליח לחשוף את החברה הישראלית בשיא עליבותה דווקא באמצעות הטקסים שלה ואוצר המלים המאפיין אותה. בכך הוא מזכיר קצת את דורון רוזנבלום, וזו בהחלט מחמאה עד גבול ידוע.

העלילה היא פשוטה, ובחלקה גם מצמררת. אחרי ועידה בקהיר מחליטים הישראלים והפלסטינים להכריע את גורל הסיכסוך באמצעות משחק כדורגל שייערך באיצטדיון מרוחק בפורטוגל, שנבחר בעיקר משיקולים ביטחוניים. זהו משחק על סכום אפס, כיוון שהמפסידים יתפנו מישראל-פלסטין עד האחרון שבהם. מאירסון בקיא לא רק בפוליטיקה, אלא גם בכדורגל, וההתמצאות הבוטחת שלו בפרטים מקנה לעלילה המופרכת אמינות מסוימת. בראיונות בתקשורת טען מאירסון שהוא מאמין גדול ברעיון של שתי מדינות לשני עמים, אבל ספרו דווקא מחזק את הלכי הרוח התומכים בהנחת היסוד הכהניסטית, שלה שותף גם החמאס, שאין כאן מקום לשני העמים, אלא רק לאחד מהם. ההוקעה הסאטירית של הפסיכוזות הלאומניות והגזעניות שמשתוללות עתה בהוויה שלנו משתלבת, שלא בטובתו של המחבר, בקבלתן הכנועה כדבר מובן מאליו.

מאירסון מגלה חוש כמעט נבואי בתיאור הזרמים התת-קרקעיים המבעבעים ולבסוף פורצים אל מעל לפני השטח בחברה הישראלית. ההתעלמות מכללי המשחק הדמוקרטיים, סתימת הפה למתנגדים לרעיון העיוועים הסאטירי של הכרעה כה חדה בסיכסוך באמצעות משחק כדורגל ובעיקר הוצאת האזרחים הערבים אל מעבר לגדר, בהסכמה מפורשת של בג"צ. סביר להניח שהסופר מרבה לקרוא טוקבקים באינטרנט, ששמונים אחוז מהם נגועים בפשיזם גזעני גלוי ומפחיד. לכן לא כל הספר התיישן עוד לפני שיצא, חרף הדינאמיקה המהירה של ההתפתחויות ההיסטוריות באזור. ההסתה נגד המתנגדים למלחמה הנוכחית נוסחה באוצר המלים שבו נוקט מאירסון, בתיאור מסע השיסוי נגד האופוזיציה להימור הכרוך בהכרעה הגורלית.

תיאורי התהליכים הפוליטיים בתוך ישראל הם ברובם מבריקים, וכך גם ההצגה הסאטירית הנשכנית של השימוש ב"מצעד החיים" במחנות המוות בפולין או בטקסים ממלכתיים (שאופיים הופך יותר ויותר דתי-לאומני) לקידום התמיכה במשחק חורץ הגורלות. אבל בעיקר משכנע מאירסון כאשר הוא מחדיר עוד יותר לתודעתנו את התחושה ההולכת וגוברת בקרב ציבור רחב מאוד, שדו-קיום כלשהו הופך לבלתי אפשרי. הסופר אולי לא התכוון לכך, אבל הוא העמיק עוד יותר את ניצחונו של אויב השלום מספר אחת בפוליטיקה הישראלית, אהוד ברק. הדרת האזרחים הערבים ממשאל העם שאישר את משחק הכדורגל ואת קבלת תוצאותיו (המחבר מניח שכל המשתתפים יתפנו בלי בעיות מן הארץ, אם הצד שלהם יפסיד במשחק), ואובדן האמון בהסדר רציונאלי כלשהו הם הצלחה רבתי של ברק, שהצליח לסכל את נטייתו של המעמד הבינוני בשנות התשעים ללכת בדרך השלום והפשרה.

המלחמה המלוכלכת בעזה הדגישה, כאמור, את יכולתו של מאירסון לצפות מראש תהליכים חברתיים, אבל מנקודת ראות של אקטואליה טהורה יש בו הרבה פרטים שהפכו למיושנים ולבלתי רלבנטיים. היישות הפלסטינית מתוארת כיחידה פוליטית אחת, וההחלטות ברמאללה מחייבות כאילו גם את עזה. מצב הדברים שם השתנה בצורה כה רדיקלית, עד שקשה לקבל אפילו את המופרכות הרעיונית בספר ברצינות. חמאס, שעמד במרכז העניינים כאן בחודשים האחרונים, איננו שחקן בעלילה וזהו פגם רציני. גם חילופי השלטון הדרמטיים בוושינגטון אינם קיימים בעולמו של הסופר, והממשל הרפובליקני מעוצב כעובדה בת-קיימא ועתירת השפעה. אחרי רעידת האדמה שחולל ברק אובמה, והסתלקותו העלובה של ג'ורג' בוש מהבית הלבן, קשה היום לעכל יצירה ספרותית בדיונית שאיננה מביאה בחשבון את ושינגטון החדשה. מאירסון מתמצא היטב בזירה הפוליטית המקומית, אבל הצד הפלסטיני והאמריקאי אינם מיוצגים כהווייתם כיום. מכאן נובע היחס האמביוולנטי לספר: הוא צפה תהליכים מסוימים, אבל החמיץ לגמרי את ההתפתחויות המכריעות בחשיבותן בארצות הברית ובפלסטין.

לזכותו של מאירסון יש לציין, שהוא טוען במפורש שגם אם הפלסטינים יפסידו במשחק וייגלו כולם לשטח המוקצה להם בערב הסעודית (כרגיל, גורלם של הישראלים שפר יותר, ואם יפסידו הם יתגוררו בשטח ענקי במדינת אורגון בארצות הברית) ישראל עדיין תאלץ להתמודד עם בעיות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות קשות. הדתיים, שמגייסים את כוחם הפרלמנטארי כדי למנוע אימונים בשבת גם לקראת משחק כה גורלי, גוררים תגובת נגד חילונית במעריב: "אוי, מדינת ישראל, מסכנה שכמותך. אילו רק ידעת שהמשחק נגד נבחרת פלסטין הוא רק חצי הדרך לקראת עצמאות אמיתית… השבוע התברר לכולנו שכדי ליצור כאן חברה שפויה, חופשית, מתקדמת ונאורה, לא מספיק להיפטר מהפלסטינים".

ייתכן שמאירסון מבין שלא רק החרדים אלא גם המרכז הלאומני החילוני, שחבר לימין הפטאליסטי כדי להגיע להכרעה סופית בסיכסוך, הוא רחוק מלהיות "שפוי, חופשי, מתקדם ונאור". הפעילה הפמיניסטית האמיצה אורנה סולומון, שמצליחה בראשית דרכה לחולל תנועת התנגדות ומציבה חלופה הומניסטית להשתוללות הלאומנית של הרוב, נרמסת בסופו של דבר על ידי הממסד ורוב תומכיה מתקרנפים. החברה הישראלית של מאירסון היא דוחה, ממש מעוררת גועל פיזי, בכל דרך התנהלותה הציבורית. לפחות החודש האחרון לימד אותנו, שלא מדובר רק בסיוטיו האישיים של איש רוח מיוסר. לעתים מקננת בלב הקורא תחושה, שהוא קורא ספר של אנטומיה חברתית.

הספר מסתיים לקראת שריקת הפתיחה של השופט הצ'כי (גם זה כבר לא אקטואלי. הערבים לא היו מקבלים היום שופט ממדינה כה פרו-ישראלית) ואין לדעת מי ינצח. כחובב כדורגל מושבע נחלתי אכזבה רבתי, אבל מבחינה ספרותית צדק מאירסון. בעצם אין לספר הרבה קשר למשחק היפה. מאירסון כתב סאטירה מצחיקה, שמעמתת אותנו בעיקר עם עצמנו.

הדפס /  Print הדפס / Print