אפטון פארק, מאי 2010

בערב סתווי של אוקטובר 1962 הגעתי בפעם הראשונה לאפטון פארק, למשחק ליגה של וסטהאם יונייטד נגד קבוצת פאר שהדרדרה מאז, ברנלי.   שום דבר ברקע שלי לא הכין אותי לחווייה הזאת. האיצטדיון במזרח לונדון היה מלא לחלוטין, ורוב הצופים נאלצו להסתפק במקומות עמידה, שנעלמו בינתיים מנוף הכדורגל האנגלי. זה היה משחק הכדורגל הראשון שראיתי בכלל באנגליה, בשבוע הראשון שלי אי פעם בחוץ לארץ, ובישראל לא היתה אז טלוויזיה.

השכונה נראתה עלובה להחריד, הרבה יותר מנחלת אחים הירושלמית שבה גדלתי. אבא שלי, שהקפיד מאוד על הגיינה אישית וסביבתית, נדהם מהריחות העזים של בשר החזיר במזללת הפועלים ברחוב הראשי, ובעיקר מהעובדה שלא היה שם אפילו ברז לרחוץ את הידיים לפני הארוחה . הבעלים, שלא היה רגיל ללקוחות זרים וגם לא לבקשות מיוחדות, הכניס אותו לדירתו הסמוכה, אבל אבי כבר קבע לו דיעה נחרצת לדורי דורות על הרגלי הנקיון הגרועים של האנגלים, ובה החזיק בקנאות דעתנית עד יום מותו.

המגרש בגרין סטריט נקרא על שמה של אן בולין, אשתו השנייה של הנרי השמיני שהוצאה להורג במגדל לונדון, מהלך  ק"מ ספורים מאפטון פארק. אבל הנופך האריסטוקראטי הזה, שמוסיף אולי לאנגליות המוחצנת של וסטהאם יונייטד, הוא חריג בנוף המקומי. באזור הפרוליטארי הזה נבחר הנציג של הלייבור ברוב עצום, ורק השחקנים, שעברו תהליך חד-סטרי של ניעות מעמדית, נוטים עתה לקדם את האינטרס המעמדי החדש שלהם, ומצביעים לשמרנים.

וסטהאם משחקת בצבעים שובי לב של בורדו ותכלת, ובשורותיה כיכבו בובי מור, ג'ף הארסט ומארטין פיטרס, כוכבי הזכייה האנגלית בגביע העולמי בשנת 1966. האוהדים סימפטיים במיוחד, מלבד כמה כנופיות של חוליגאנים, וניחנים בהומור עצמי קוקני  ובסלחנות כלפי המחדלים הרבים של קבוצתם. באפטון פארק נוהגים להגיב על מבצעים מוצלחים במחיאות כפיים סוערות, כמו בסיומו של קונצרט ברויאל  אלברט הול.  מי שיעבור ליד האיצטדיון עשר דקות לפני שריקת הפתיחה, יוכל בקלות להתעלם מהנוף הדי קודר ברחוב הראשי. מבעד לחומות יבעבע ההמנון הייחודי של וסטהאם יונייטד, "בועות", שצליליו הערבים ותוכנו המלאנכולי והספקני מאצילים על החווייה המאצ'ואיסטית הקלאסית יופי נוגה ונוגע ללב:

"אני תמיד מנפח בועות

ושולח אותם לאוויר

הן מרחפות גבוה

ונוגעות ברקיע

אבל כמו חלומותי

הן דוהות ומתות".

נכון שבשנים הראשונות שלי בלונדון נפלתי בקסמיו של ג'ימי גריבס הגדול מטוטנהאם, וחציתי את הקווים מצפון לונדון למזרחה רק כאשר ג'ימי עצמו ערק לאפטון פארק. אבל האהבה לאיצטדיון היתה קיימת כל הזמן, והתחזקה מאוד כאשר הפכתי לאוהד מלא של וסטהאם. אז הצטרף טרבור ברוקינג, הקשר האנגלי הטוב ביותר בכל הזמנים, לאלילי הישן בובי מור, ובווסטהאם ראיתי כדורגל התקפי אמיתי, גם כאשר שאר הקבוצות התקרנפו וירדו לזנות של המשחק הטאקטי. אפטון פארק, גם בתקופות פחות טובות של הקבוצה, היתה להיכל של הכדודגל האמיתי, היפה, מושך הלב, ההוגן וישר הדרך.  לא בכדי כונתה באנגליה "האקדמיה", ורון גרינווד, המנג'ר, הנחה אותה בדרך הישר, כפי שעשה גם ממשיכו ג'ון לייל.

השכונה השתנתה מאוד בעשרים השנים האחרונות.  משפחות של יוונים מקפריסין פתחו מסעדות סבירות בין תחנת הרכבת התחתית לאיצטדיון, והקבאב והחומוס הפכו לחלק מהתפריט הקבוע של האוהדים. החנויות העלובות השתפרו, עברו מתיחת פנים,  וכל הספרים הפכו לאמני עיצוב-שיער. המיסחור האדיר שפקד את הכדורגל האנגלי לא פסח על חלקת אלוהים הקטנה באפטון פארק. בקבוצה הצנועה, שאותה ראיתי זוכה בגביע האנגלי בשנת 1964 עם הרכב כל-אנגלי (בלי סקוטים, אירים או וולשים), מככבים עתה זרים רבים, ואפילו אייל ברקוביץ' שלנו שיחק שם. ברקוביץ' היה עיוור לחלוטין לייחוד ולמסורת של וסטהאם יונייטד, ולכן החמיץ חווייה קסומה ונדירה. חבל.

הרחוב הראשי השתנה גם הוא. תייר שייצא מהתחנה ויפנה שמאלה, יחשוב לרגע שהוא נמצא בבנגלה-דש. ברחוב משוטטות נשים רעולות וגברים בלבוש מסורתי, הקצבים מוכרים רק בשר חאלאל (הגירסה המוסלמים ל"כשר"), ורוב הפאבים נעלמו. לפני שנתיים מצאתי שם פאב בודד, המוכר לי משנות השישים, שבו עדיין מתבצרים כמה אוהדי וסטהאם מהדור הישן. הם מאושרים לדבר על בובי מור ועל גביע אירופה למחזיקות שבו זכינו בשנת 1965. אבל בעיניהם יש לפאב גם חשיבות סמלית, כמעט אידיאולוגית.  האיסלם אוסר על אלכוהול, אבל עבורם הבירה המרה שלהם היא  לא רק משקה, אלא גם מחווה של מרי נגד השינוי בצביונה של שכונתם.

אבל פנייה ימינה מהתחנה תוביל אותנו לעולם הישן של וסטהאם, בואכה האיצטדיון. הרוכלים מוכרים תוכניות אותנטיות ומזויפות, צעיפים שלא אושרו על ידי המועדון, והקהל הנוהר ליציעים הוא ברובו אנגלי. יש הצלחה מסויימת של המועדון לחדור לקהילה האיסלמית, מושקע שם מאמץ אדיר להילחם בכל גילוי של גזענות, וילדים ממשפחות בנגלה-דשיות ופאקיסטניות מציפים את קבוצות הנוער שלנו. ברחבה הגדולה המובילה לאיצטדיון אפשר עדיין לחוש בעליל את הציפייה, ההתרגשות, האהבה העצומה לווסטהאם חרף האכזבות הגדולות ואולי קצת גם בעטיין.

כל היציעים נצבעו בצבעי הבורדו התכלת המופלאים, והשלט הפשוט ווסטהאם יונייטד בצבעי היין העזים עדיין מרגש אותי כמעט עד לדמעות. 39 שנים אחרי הביקור הראשון שלי באפטון פארק, אני עדיין קצר רוח להיכנס בשעריו. ביום חורף קודר בחורף הנורא של 1963 נסעתי מצפון לונדון עד לאפטון פארק, ואז גיליתי שכספי אבד.  ידעתי שבכל מזרח לונדון אין לי אף מכר ומודע, ונאלצתי לעמוד לבדי ברחבה המתרוקנת במהירות, לשמוע את "בועות" מבחוץ, ולהתרחק מהמקום בתחושת ייאוש שאפילו השירות הצבאי שלי התגמד לעומתה. מאז ביקרתי באפטון פארק עשרות פעמים, ואני עדיין מוצא את עצמי מתבונן באהבה קצת עצבנית בשלט, מוודא  שוב ושוב שיש לי כרטיס, ושהטראומה הישנה לא תחזור על עצמה. את "בועות" אני חייב לחוות בפנים, יחד עם שאר עמיתי לאחווה ששמה וסטהאם יונייטד.

הדפס /  Print הדפס / Print