אויב, ינואר 2001

איש מבוגר והדור למראה עצר את מכוניתו במרכז העיר, וחייך אלי בנימוס. אחרי שהתקרבתי אליו מעט, סינן בשפתיים קפוצות, ש"בגלל אנשים כמוך אנחנו סובלים מאסון אוסלו". עווית השינאה שהחליפה את חיוכו נשארה איתי לדקות אחדות, גם כאשר המכונית הלבנה שלו פנתה לעבר רחוב הלל.

לא הצטערתי במיוחד בגין העובדה, שהאיש לא השאיר לי זמן להסביר את עמדותי. מדבקת התמיכה בהתנחלויות, שבה הבחנתי רק אחרי שהתניע, חסמה כל אפשרות לדיאלוג. אבל הבנתי שהמון אנשים לא מצליחים להבחין בין עמדות שמאל עיקביות, לבין ורדרדות המשועבדת לתכתיבי אוסלו.   אז אולי הגיע הזמן להבהיר את הטעון הבהרה.

האזרח הזועם במרכז העיר לא שייך אולי לקבוצת ההתייחסות שלי, ויש להניח שהוא הצביע לימין כל חייו. אבל את הבילבול ותחושת אובדן הדרך בציבור הישראלי יצר ראש הממשלה בכוחות עצמו.  ברק החריף מאוד את המחלה הקולקטיבית של מאניה-דיפרסיה, ממנה אנחנו סובלים ממילא. בתוך שלושה חודשים הוא הספיק לשחק למעננו משחקי תרחישים עם ניחות מטכ"לי, שכל אחד מהם סותר את משנהו. הוא חיזר אחרי אריאל שרון, החרים את הערבים, בז בפרהסיה לשמאל הציוני,  טיפל ברצחנות באינתיפאדה הפלסטינית ובערבים אזרחי ישראל, הצביע בעד חוק טל ונגדו, הציע "הצעות מרחיקות לכת" לפלסטינים, הודיע לצה"ל שעליו להתכונן למלחמה, ועתה הוא שולח את אנשיו החלקלקים להתחנף אלינו ואל הציבור הערבי בארץ.

אחרי כל אלה שואלת אותנו יעל פז-מלמד ממעריב, מדוע אנחנו "כועסים" על ברק ובכך מאפשרים כאילו לשרון להציג בעוד חודש את ממשלתו הנוראה. זה לא עניין של כעס, גברת פז-מלמד, אלא של שיקול דעת. ברק כפה עלינו את הבחירות מבלי לשנות את הרכב הכנסת, ואחרי שהביא במתכוון את החתירה לשלום מציאותי לפשיטת רגל מוחלטת, שתצדיק בעיני הנוער החילוני את המלחמה הבאה. זוהי היתה מטרתו מהרגע הראשון, אולי בשיתוף פעולה הדוק עם יריבו בבחירות לראשות הממשלה. אז מוטב שתציגי שאלות לעצמך, על התנהגותך המתקרנפת מיומה הראשון של אינתיפאדת אל-אקצה ועד שבאה ההתעשתות המאוחרת מדי שלך ושל חבריך הוורדרדים. אל תטיפו לנו מוסר. אתם אפשרתם לברק ולחבריו לנהוג בפלסטינים ביד רמה ואלימה לאורך כל הקדנציה שלו, להרחיב את ההתנחלויות ולירות בערבים אזרחי ישראל. את מארת שלטונו הוודאי של  שרון אתם המטתם עלינו.

אבל נשוב, כמובטח, לשורשי המשבר הנוכחי, להסכמי אוסלו ולדרך יישומם על ידי ישראל. אוסלו איננה יציר רוחו של השמאל, אלא גולת הכותרת של הפנמת חלקים מסויימים של המציאות הפוליטית על ידי הוורדרדים ממפלגת העבודה בשבע השנים האחרונות, ונסיונם המעניין להתנער ממורשת גולדה מאיר.  בספטמבר 1993 ראיתי בהסכמי אוסלו נסיון להונות את הפלסטינים, וגם להטעות את הציבור הישראלי. עם זאת, ניתן היה להעריך בחיוב את שני יתרונותיהם העיקריים: ההסכם יצר דינימיקה של הכרה הדדית בין שני העמים; הוא היה גם מעורפל  דיו, כדי להניח בסיס מדיני וטריטוריאלי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, אולי בדרך למיבנה פדרטיבי בעתיד. מי שחי באיזור המסוכן הזה ומגדל בו את ילדיו, מעדיף שלום בינוני על מלחמה מסוג כלשהו.  הנחת היסוד הזו בנויה על אדנים מוצקים, ובין השאר על הידיעה הבלתי ניתנת להפרכה, שישראל איננה יכולה לנצח בשום מלחמה, אלא רק במערכה, שתגרור אחריה עוד מערכות כאלה, בתנאים שיהיו רעים יותר ויותר.  לכן השלמנו עם הסכמי אוסלו, ובלבד שהם יובילו לשורה ארוכה של צעדים בוני אמון.

למרבה הצער התבדו רוב התקוות, והתאמתו כל החששות. ישראל ניסתה לרמות את הפלסטינים, לאכוף עליהם "שלום" בלתי אפשרי, עם מדינונת מנוקדת בהתנחלויות ממאירות, עם כבישי אפרטהייד לשימוש ישראלי בילעדי, עם מחסומי גבול וביקורות משפילות בכל פינה בארצם, עם חמדנות הולכת וגוברת לאדמה פלסטינית, למים פלסטיניים.  אדריכלי אוסלו, וגם ממשיכיהם מהליכוד, ניסו לרתום את כוחה האדיר של ארצות הברית, כדי לאלץ את הפלסטינים להסכים להשארת 80 אחוזים מכלל מהמתנחלים בשטחם.  נגד האינטרפרטציה המסוכנת הזו של ההסכמים נלחמנו לאורך כל הדרך.

חששנו גם ממסע ההטעיות, שנועד להשלות את הציבור הישראלי כדי לזכות בבחירות. מאז חתימת ההסכמים היה רוב גדול של תומכים בשלום תמורת שטחים בכל הסקרים, וזה גרם גם לבנימין נתניהו להתחייב ליישם אותם. כך הוא זכה בבחירות של 1999. אבל הביילינים למיניהם זכו בתמיכת הציבור באמצעים לא כשרים. שר המשפטים וחבריו ניסו לספר לנו, שהפלסטינים יסכימו לבירה באבו-דיס, ובלבד שיקראו לה אל-קודס, ושהם יקבלו סטאטוס-קוו שיאפשר לרוב המתנחלים לשגשג על אדמותיהם.  השקר הבוטה הוקע בטור הזה מאות פעמים, אבל רוב הציבור העדיף להאמין לפרשנים המוסמכים של המימסד, שנשבעים עתה בשם חלוקת ירושלים באותו להט שבו הטיפו כל השנים נגדה.

ראש הממשלה אהוד ברק תימרן את כולם מאז שזכה בבחירות, אבל הצליח להערים רק על עצמו.  לא ניתן להסביר במשך יותר משנה שברק הוא ידיד המתנחלים, ולשחר לפתחו של אריאל שרון, אחר כך לטפל ברצחנות כזו באינתיפאדה בשטחים ובהפגנות במיגזר הערבי בתוך ישראל, ואז להוביל לבחירות את "מחנה השלום". האדמו"ר יוסף שריד נותן לברק הכשר? אז אנחנו סומכים על אנשים אחרים, עיקביים ומהיימנים יותר, שלא מסבירים לציבור שרק בהעדר כוח צבאי מספיק כדי לפתור באמצעים מלחמתיים את הבעיות בינינו לבין שכנינו, אנחנו פונים לשלום, כפי שמר שריד עשה השבוע.

קראתי השבוע הרבה הטפות מוסר, לא רק של פז-מלמד, אבל באותו סגנון,  נגד השמאלנים, שאינם מגינים על ברק ועל שותפו שלמה בן-עמי. נכון שהחיזיון הסוריאליסטי בטלוויזיה, שבו מתייצב ברק נוכח אזרחיו הערבים, (עליהם ציפצף בגלוי ובהם עשה שמות בתקופת שלטונו), ומדבר על "שילוב ידיים" היה מבחיל. אבל הבעייה איננה רק אסטתית, ואפילו לא רק מוסרית. ברק איננו  יכול בשום פנים לנצח בבחירות האלה, ולכן אין לראות בהן "בחירות גורליות" כפי שמלהטט בלשונו שריד. אלה הן הבחירות הכי פחות גורליות בתולדות המדינה, כיוון שגורלם של כל האישים ושל כל הנושאים השרויים כביכול במחלוקת כבר הוכרע מראש.

אנחנו יודעים שאריאל שרון יהיה לחרפתנו ראש ממשלה, ויש להניח שברק יכהן בממשלתו כשר בטחון.

כל  התקדמות בדרך להסכם היא זמנית. יאסר עראפת נתון ללחצים אדירים, אבל בסופו של דבר לא כדאי לו לאבד את כל מניותיו בקרב בני עמו, רק כדי לזכות בטקס חתימה מצולם עם ראש ממשלה שהולך הביתה בשישה בפברואר, בנוכחות נשיא שהולך הביתה בעשרים בינואר. הריצה הבהולה שלו ביום שלישי השבוע לוושינגטון יכולה אולי להביא לכניעה זמנית של היו"ר, אבל לטווח ארוך כל הסכם שלא מפרק את רוב רובן של ההתנחלויות יביא לפיצוץ. מכל מקום, ההכרעה איננה בידי השמאל היהודי, וגם לא בידי הציבור הערבי. אם ברק כרך את ההצעות "מרחיקות הלכת" שלו בגורלו האישי והפוליטי, אז הוא ביצע פשע כבד נגד השלום. הוא הלך, כביכול, עד הסוף, דווקא כאשר גורלו הפוליטי נחרץ לשבט.  כולנו יודעי שברק מבלף: הערבים הישראלים לא יזכו לדבר איתו אחרי הבחירות, והפלסטינים יתקלו בו כשר בטחון אכזר במיוחד.

כנראה שאנחנו רוצים להיות מרומים. אחרת לא היינו קוראים מאמרי תמיכה בברק מפרי עטם של אנשים ונשים שונים בתכלית, אבל כאלה שבדרך כלל אינם נופלים במלכודות כאלה, כמו זאב שטרנהל וסילבי קשת. כך יכול ברק לדבר בשם השלום, לגייס לעזרתו לא רק מקרים אבודים כמו יוסי שריד וחיים אורון, אבל אפילו את זהבה גלאון, ותוך כדי כך להמשיך לרצוח באורח שיטתי את הפרטנרים היחידים שיש לו בצד השני. השבוע רצחו אנשי יחידות המוות של ברק את הד"ר ת'אבת ת'אבת מטול-כרם, שפעילי שלום רבים מכירים אותו ואת תמיכתו העיקבית בהסכם הוגן עם ישראל. עמותת הרופאים למען זכויות האדם, המורכבת אולי מהאנשים הכי נפלאים שאפשר למצוא במדינה הזאת, גינתה את החיסולים וכתבה שהד"ר ת'אבת "היה שותף לחזוננו בדבר שלום ואחווה בין עמים, ושותף לפעילותנו הרפואית אשר שמה לה למטרה לשמש גשר בין העמים".  מדיניותה של ישראל הפכה את ת'אבת ז"ל לאוייב מר, אבל אנשי ברק מנופפים ברציחתו ומתהדרים בזוועה. שמענו השבוע את סגנו של ברק במשרד הבטחון, ח"כ אפרים סנה, מתפאר בגלוי בפעולות הטירור הממלכתי של ממשלתו. גם בזה אנחנו חייבים לתמוך?

ביום הבחירות תשוו לנגד עיניכם את חבר הכנסת אלי גולדשמידט, שהוא דווקא אדם סימפטי. היום הוא עומד בראש מערכת משומנת, שמוכרת לנו סיפורי זוועה על שרון (שכולם נכונים, כמובן). אבל רק לפני שלושה שבועות  הוא חיזר בלהט אחרי שרון, התחנן בפניו שיצטרף לממשלת ברק ואף אמר, ואת המשפט הזה אני מתעתד לצטט בכל טור עד הבחירות: "אם שרון יגרש אותי דרך הדלת, אחזור אליו דרך החלון". אם זה מה שראשי העבודה עשו כשברק היה ראש הממשלה הנבחר, אז מה יעשו כאשר שרון יחליף אותו בעוד פחות כחודש?

הדפס /  Print הדפס / Print